פצעים ונשיקות

ולרגעים אני מצליחה להבין על מה דיברת אז.

למען האמת כבר כתבתי את הפוסט הזה, אם הולכים אחורה ברשימות ומחפשים. והנה, בכל זאת באתי להתחיל ולכתוב בדיוק כמו אז.

באותן מילים, אותו הניסוח, בגרות שונה לגמרי וילדה שונה לחלוטין. שתיים בעצם.

אמרת לי שהחיים שלך תמיד עולים, אתה תמיד רק משתפר ומרחיק גבוה יותר. בזמנו לא הבנתי בכלל, זה נראה לי כל כך תלוש.

מאז חלפו זמנים ומספר פעמים לאורך השנים חשבתי שאני מגיעה לזה. אולי גם הפעם אני כותבת ועוד שנתיים אקרא את זה ואחליט לכתוב מחדש כי זה שוב בא לי ממקום שונה,

אבל אני עדיין מצליחה לפענח ולהפנים את מה שאמרת כל פעם מחדש.

הנה, היום טוב לי. וזה לא שנפלא לחלוטין, זה אף פעם לא ואף פעם לא יהיה כי אלו החיים,

אבל אני במקום רגוע ושקט כל כך עם עצמי שזה פשוט נפלא לחשוב שגיל ההתבגרות באמת נגמר.

אני שלמה. שלמה לגמרי עם מי שאני בחיים האלו.

אני רואה אותך נופלת, אני רואה כמה חרא יש בחיים שלך. אני רואה כמה כל פעם גם כשנדמה שטוב את תמיד תגררי את עצמך בחזרה, תמיד תמצאי על מה למעוד בדרך. תמיד יכאב לך איכשהו, לפחות עד שתסיימי להתבגר גם את.

אבל את מפחדת מהעור של עצמך, מהצל שאת מטילה, ואת מכווצת אותו. את בורחת. את מפנה את העורף שלך לאנשים ואת הגב לאהובים ודופקת ספרינט מטורף בכיוון ההפוך בכל פעם שמשהו רע קורה לך.

זה גורם לך להיות אנוכית להדהים לפעמים, ואת מודעת לזה, אבל גם מזה את בורחת. גם בקטעים האלו את מגוננת על עצמך, מחפה.

עצוב קצת.

 ואני? היום?

אני שוב עולה, שוב מתחזקת. יצאתי לסופ"ש אחרון בבית לפני החפש"ש אחרי שבת אחרונה שסגרתי. החל מהסופ"ש הבא אני רשמית מחופשש"ת כנראה. אלא אם כן תפרוץ מלחמה או משהו, עם המזל שלי לפעמים.

יש לי שבוע אחרון בצבא ביום ראשון הקרוב, כנס משתחררים חוזר וקצת שמחה בלב. קצת עצב גם. קצת לארוז את החיים שלי מתוך הארונות ומעל המיטה בה ישנתי בשנה וחצי האחרונות כל לילה, קצת לרוקן מהמדפים את כל החודשים הארוכים שביליתי בהעמסת זיכרונות עליהם.

קצת לצבור משהו חדש, מין ניחוח כזה, וקצת כסף וחיים אזרחיים. קצת טיולים וחוויות. קצת מהכל.

בא לי בטוב עכשיו.

הגשם בא פתאום משומקום.

בשבת האחרונה שלי בצבא, זו בה נהיינו בנות 20.

הוא ירד, זלף בכמויות בלתי ניתנות לתיאור, צונח מהשמיים כמו דליים של מים. כאילו נפתחו כל הסכרים באחת. הוא שטף הכל, סחף הכל, הרטיב את הנשמה.

הוא חדר למדים, לנשק, לאף, ללב. הוא היה אפור וקודר ומקסים ויפהפה.

הוא היה שם במיוחד בשבילי.

הייתי בת 20, פתאום גדולה, והגשם הביא איתו את החורף משומקום.

מתנת יומולדת שמח. :)

נ.ב. להתרחק ממה שעושה לי רע באמת עוזר לי. מצחיק שזה מפתיע אותי, אבל בעצם ממילא נראה שעד עכשיו דבקתי בגועל נפש של החיים שלי ואני סופסוף מחליטה לנסות להשחרר קצת. לא לדבר שבוע עושה פלאים. לקרוא תגובות על סטטוס שלא הייתי צריכה לקרוא עושה פלאים בכיוון ההפוך. זהו, פשוט ללמוד מטעויות. זה כנראה התניה, מה שאני עושה לעצמי עכשיו..