פצעים ונשיקות

ישבתי עם זה באוזניות הצפרדעים החדשות שרננה קנתה לי [לא לצחוק על השיר, פשוט לשמוע כשקוראים],

תקועה בפקק השגרתי של אחרי ארבע בצהריים בדרך הביתה ביציאה מירושלים, כשלפתע, התמלאתי..

כרגיל, זה היה מין דחף לנצור את הרגע, פשוט כי הוא היה כל כך מדהים.

שקיעה ורודה חזקה, פסים של כתום שזורים בעננים כמו זהב צרוף,

מעל זה כמה עננים גדולים וכבדים יותר, ענני גשם כחולים כהים מאפירים בקצוות.

נוף פרוש לרווחה אל מבשרת, כל הבתים הקטנים על ההר מולי נוצצים בחלונות, מוארים באדום דימדומים שכזה.

אני בטור ארוך שמשתרך לאורך כל כביש 1, טור של פנסים בוערים באדום של בלמים. אדום שמציף את כל האוויר מסביב בזהר,

זוהר שגם ככה מהמם בגלל הערב. הזגוגית של האוטובוס קצת מטשטשת,

וכשהכל מתערפל ככה...

זה היה הפקק הכי יפה בעולם.

אני חושבת שעד שאמצא לי נושא רלוונטי שיבעור לי לכתוב עליו,

פשוט אכתוב כל יום על רגע אחד קטן שהיה לי ואהבתי.

זה כבר נשמע טוב. :)