פעם בערב עולה בי מין בחילה כזו.
זה כנראה קשור גם במה שאני אוכלת, או בזה שנאי אוכלת, ובעצם בגלל זה אני משתדלת לאכול פחות במשך היום. ואז מגיעה מין נקודת משבר כזו בה אני רעבה, ואני אוכלת, ואז יש לי בחילה.
אה, כן, אולי זה גם קשור בשתיכן.
שתיכן, שעושות לי כל כך כל כך רע.
אין לי מושג למה אני יוצאת איתכן למען האמת. אולי זה כי אמרתי לעצמי שאצא, אולי זה כי היה לנו כל כך כיף היום, אולי זה כי אני באמת מתגעגעת אליך ומפחדת לא לראות אותך שבועיים שוב. אולי זה כי גם מיכ תהיה שם, ועוד בנות חמודות, ויהיה לי טוב להרגיש שייכת וחלק מהקבוצה. אולי נאי יוצאת מאחת מהסיבות האלו, או מכולן,
אבל ברור לי שאני גם מכאיבה לעצמי ואני לא יודעת אם אני יוצאת בשביל זה.
אני מכאיבה לעצמי, כי לראות אתמול את השיר שלי שהדבקת לה על הקיר עשה לי כזאת בחילה ושבר לי את הלב בשקט שזה היה נורא. כמעט לא הצלחתי לישון מרוב עצבים, ופתאום לא רציתי לראות אותך למחרת- כלומר היום- כי כעסתי והייתי עצובה,
ואיך זה שהכל עובר בבוקר. היום שמחתי להיפגש.
אולי זו כרגיל העייפות, אולי זה מצב הלילה המחריד הזה,
אבל פעם בערב יש לי בחילה.
אני יודעת שלשתיכן טוב ביחד, שבעצם זה נורא עצוב שזה כואב לי.
זה נורא עצוב כי אני לא מאוהבת בך או משהו, למרות שאני תמיד אוהבת. וזה נורא עצוב כי אני גם לא מרגישה אליה כלום כבר, בכלל בכלל, כי היא מסובבת את כל הבנות שסביבה על האצבע ואם משהו כבר עצוב אז זה זה, איך שכולן מסתבכות בחוטים שלה למרות שזה לא שווה את זה.
זה עצוב שזה כואב לי,
אני לשם שינוי ואולי בפעם הראשונה אני לא מצליחה לשים את האצבע בדיוק על מה שכואב.
אני לא מצליחה להחליט איזה סוג של קנאה זה, אם זה כי היא הולכת אליך ומתקלחת אצלך ופאקינג תכנס בדלת של הבית שלך בלי שיטרפו אותה כשאני יודעת שאני לא יכולה,
ולאו דווקא בגלל אמא שלך שאני צוחקת על זה שהיא שונאת אותי- כי בעצם את טורחת להרגיע אותי כל הזמן שהיא לא שונאת אותי, ובעצם אני יודעת שזו את ששונאת, את שונאת שאני אצלך כשהמשפחה שם ואולי שונאת שאני אצלך בכלל.
אז זה כואב לי שלה יש אישור כניסה בכזו קלות, ועוד לסיטואציה כל כך טעונה, כשלי אין אישור כניסה לשבת על קפה או לראות פרק של סדרה מזורגגת כשבא לי להיות תמימה.
וזה עצוב, זה עצוב שזה מפרק אותי ככה ומכאיב לי ככה,
כאילו שאף פעם לא עברנו את כיתה ט' ואני כותבת כל כך מהר עכשיו שהמקלדת חורקת ועוד רגע מתפצחת לי בין האצבעות.
זה עצוב ששני אנשים אחרים שמאושרים ביחד יכולים לעשות אותי כל כך אומללה.
זה עצוב שאני בכל זאת מלקה את עצמי, בכל זאת נוסעת לפגוש את כולכן, בכל זאת אני.
זה עצוב שאני יכולה להיות כל כך עצובה ככה.
זה עצוב.
קצת נורא בא לי לבכות,
ובא לי חיבוק ממישהו גדול ואימהי כזה, אולי מישהו כמו אורצ'. או מור. דאמט אני מתגעגעת אליה. החום הזה.
זה עצוב שקר לי ככה, ואני עוד עם פליז צבאי.
פאקינג עצוב, פאקינג עצוב, פאקינג עצוב,
וזה ממש לא הזמן לצאת הערב וממש לא הערב לצאת בו, לא כשאני ככה, לא כשאני אשב שם עם תמצית של מרירות בלב ובגרון, דמעות בעיניים,
וארגיש את הדרמה משתוללת לי בבטן כל הערב.
אני מניחה שלכל אחד מותר לפגוע בעצמו ולהיות אידיוט פעם ב.
כנראה שעכשיו זו הפגיעה העצמית שלי...
מחר בבוקר אני מקווה שזה היה מצחיק.
עריכה אחרונה, חבר מאוד חכם:
"את מודעת לזה שזה מזוכיזם
אבל.. טוב.
לפעמים אנחנו עושים טעויות, שאנחנו יודעים שהם טעויות מראש, אבל אנחנו חייבים לטעות כדי לדעת שאנחנו טועים.
נכון.
וזה חרא.
אני תמיד אומרת שאני לא לומדת מטעויות של אחרים כי אני חייבת לטעות בעצמי.
זה שאת יודעת את זה... זה כבר משהו. לעשות נגד זה משהו זה למתקדמים...
אז תתקדמי, או שתטעי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
