פצעים ונשיקות

די, די, זה הזמן קצת לברוח ממך

ללכת רחוק לאן שלא תגיעי אחרי

ולשכוח את כל מה שנותר בשבילך על שפתי.

זה הזמן לרוץ אחורה,

והלוואי שהיה פה קיץ

קצת קיץ,

כי בקיץ קל יותר לרוץ לאיזה שדה ולא לחשוב

בקיץ אני לא כבולה לאפרוריות הזו

שגם ככה מתגנבת ומכסה את הלב.

זה הזמן לקחת נשימה עמוקה,

ולדעת שלא מדברים איזה שלושה-ארבעה-חמישה-ימים-שבוע.

זה הזמן להיות אני, עם עצמי, אנוכי בלבד,

חברים שעושים טוב,

ולמצוא איזה שדה שלא נשרף

שדה שעוד נותר בו חום ואושר וקיץ

שדה לחשוב בו

שדה לברוח בו ממך.

אני מתגעגעת לפוסט הזה.