היום בבוקר הגעתי לבצפר בידיעה שהיום התפילה מרוכזת באודיטוריום, כי מתוכנת שיחה לשמיניסטיות ישר אחריה- מישהו הולך לבוא ולהסביר לנו על ההתרמות שמוטלות על השיכבה שלנו השנה. [בבצפר שלי כל שכבה מתרימה כל שנה למשהו אחר.]
נכנסתי ללובי הכניסה והתיישבתי על הספות יחד עם עוד כמה שמיניסטיות סוררות שאיחרו,
וביחד התחלנו למתוח ביקורת ולהחמיא לעבודות של מגמת אומנות שהיו תלויות סביבנו. המורה תלתה שתי עבודות שלי שלשם שינוי אהבתי,
אך זה כמובן לא מנע ממני לבקר קצת גם את עצמי...
כשנכנסו לשיחה הסתבר שהיא בעצם סירטון קצר של עמותת איל"ן, עמותה לילדים [ומבוגרים] עם כל מיני נכויות.
אתם מכירים אותי בעיניינים האלה, לא ציפית ליותר מידי.
התלבטתי אם יהיה לי כח השנה ללכת להתרים [בשנתיים הקודמות פשוט הברזתי- לא התרמתי מאז כיתה ט' בערך],
והתלבטתי אם בכלל יהיה לי כח להישאר מרוכזת וערה בשיחה.
ואז הסרט התחיל.
אני לא יודעת מה קרה שם, פשוט... התרגשתי.
נחרדתי. זועזעתי.
נפעמתי.
האנשים שם הדהימו אותי. שתי תאומות שמציירות, ובגלל שקשה להן הן מתאמצות כל כך הרבה- וכשזה יוצא יפה אף אחד לא מאמין להן שזה שלהן.
אשה אחת שקמה בבוקר והלכה לעבודת המפעל המסכנה שלה, מהסוג שמוכר לכם נרות בשני שקל כי מפגרים עשו אותם... ואמרה שהיא מרגישה כמו פרח.
פרח, כי הבוקר היא קמה במעונות המיוחדים שלה לנכים וראתה את השמש זורחת.
היה שם איש עם אצבעות כל כך עקומות ומעוותות, שכדי לצייר היה לו מכשיר שהחזיק לו את המכחול.
הוא החזיק מכשיר שאחז את המכחול. עם האצבעות הנכות שלו.
התחלתי לבכות.
האצבעות שלי ישרות.
ואני מציירת.
וקל לי לצייר.
ואני קמה כל בוקר, ומסוגלת להתבכיין על כך שקמתי ושאני "מעירה את השמש" [כן, בטח]- כשיש מישהי שההיי לייט של היום שלה הוא לראות שמש מהחלון המיוחד שלה.
ואני, אגואיסטית ברת מזל שכמוני, לא רואה את הדברים הכי יפים בחיים- אלה שלי כל כך מובנים מאליהם.
למי אכפת אם אני שמנה או מכוערת?
למי אכפת אם אני מזעזעת והמבחן ב5 היחידות שלי באומנות לא הלך טוב?!
אני יכולה לצייר. אני יכולה לכתוב. אני יכולה ללמוד. אני יכולה לדבר, ולשחות גם עם הרגליים איזו שחיה שבא לי,
ואני יכולה פאקינג לחיות בלי שום מוגבלות.
רק שפתאום הבנתי כמה החיים שלי מוגבלים.
וצרים.
ומתרכזים רק בעצמי, בי ובתחת הגדול שלי.
כמה אני שיטחית.
בכיתי עמוק בפנים, ורק כמה דמעות הצליחו לחמוק החוצה- ישבתי בין כל הבנות בשכבה שלי שצחקו על דא ועל הא והציצו בסרטון מידי פעם, מתלבטות מה לעשות עם החלון שלהן לפני הפסקת הצהריים.
לא יכולתי לבכות לפניהן משומה.
רציתי לצאת החוצה, אבל לא רציתי להפסיד מילה.
מאוחר יותר, בשיעור היסטוריה, אספתי את עצמי.
אם נדמה היה לי שלמחנכת שלי היה זיק של זיהוי בעיניים- הוא כבה מיד, ולא טרחתי לעורר אותו. ניגבתי את הדמעות ופתחתי את הספר.
השתתפתי בשיעור וברכתי על כך שאני מסוגלץ, ומבצעת.
אני אלך להתרמות השנה, בין אם יהיה לי זמן או לא.
ואני אעשה משהו משמעותי בצבא שלי או בשירות הלאומי, כי אני רוצה לעזור לאנשים כאלה.
אנשים שלעולם לא יחוו אהבה כמו שהיא ולעולם לא תהיה להם משפחה נורמאלית,
אנשים שכל החיים שלהם מתחילים ונגמרים בנכות שלהם, שלעולם לא יוכלו סתם לחיות אותם בלי לחשוב פעמיים...
אנשים שנולדו למשפחה שלהם כמו רעם ביום בהיר,
ששינו לחלוטין את הפרסקטיבה של האם המצפה לילדה עם קוקיות בלונדיניות והמון מחזרים...
איזה אנשים מדהימים, ועם איזו אומללות אמיתית נגזר עליהם לחיות. ותראו כמה יופי הם מצליחים להפיק מהחיים שלהם לעומת אנשים נורמאליים כמוני.
ואיזו ברת מזל אני, במובן מסויים.
למה דווקא אני, ולמה הם?
למה האצבעות שלי ישרות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
