פצעים ונשיקות

קרע נפער בשמים,

העננים הוסטו הצידה,

ואני נותרתי לגמוע לתוכי את הבוהק הכחול הפתאומי והנפלא הזה.

התבוננתי וצרבתי את מגעו בעיניים לתוכי, אבל לא יכולתי לשבוע די ממנו.

יכולתי להמשיך ולהביט לנצח...

הכחול הזה ריפא אותי, נגע בכל הפצעים החלולים שבי והרגיע את מה שדואב.

הרגשתי שלווה כל כך פתאום, שוקעת ברקיע הקטן הזה שנגלה אלי לאושרי.

נזקקתי לו, הצטרכתי לספוג אותו לכל ישותי,

לזכור שיש ימים טובים בתוך האפור- שלא תמיד האפרוריות מכסה הכל,

להחזיר לעצמי את הרוגע הכנראה-זמני והבלתי נתפס הזה...

אני שפויה, שפויה, שפויה ומנסה להתגאות בכך בכל הזדמנות שרק אוכל - ולו רק כדי שלא אחליק ואפול בחזרה אחורה,

וכמה שזה קל למעוד...

לפתע הפציעה גם השמש, ואני הרי כבר חשבתי שהגעתי לאופוריה!

רציתי לבכות שוב, אבל לא כמו אתמול מעומס ולחץ ודיכאון שהחל לחלחל בי כמו שציפיתי שיקרה מתישהו בחורף- לא, הפעם רציתי לבכות ממניעים טהורים בלבד:

הקלה.

כאילו נשלפתי שוב מתוך איזה טראנס ששקעתי בו כמעט בלי לשים לב להידרדרות- כמה התגעגעתי לתחושה הבריאה הזו של שקט.

מדהים כמה שחתיכת שמים וקרן שמש יכולים לעורר...

[אגב זה פוסט פריצה למי שלא הבין.. -הערה שלי, של עדי].

אז אני לא הייתי בישראבלוג מלאאאא זמן. זה מצחיק שזה עדיין קיים.

איניווי, עדי מספרת לי שהיא החליפה עיצוב. מעניין.

היא לובשת עכשיו טייטס שנראים כאילו היא ציירה מלא מלא מלא עיגולים כחולים (היא טוענת אפורים) על הרגל שלה. זה קצת מטריד אבל יש לה גם עגיל בלשון שזה הרבהההההה יותר מטריד ;)

אז בעצם, מה אני רוצה להגיד- עדי מצחיקה קצת. (עכשיו היא אומרת שהיא 'יודעת' אבל היא לא מבינה שאנחנו לא צוחקים איתה.. חחחחח) כן, היא סיפרה לי סיפור אחד אבל אני לא אפרט כי הוא סודי!

אה, הוא לא סודי. היא כתבה על זה כאן. היא סיפרה לי שהיא התמסטלה על **** חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח (אני  צוחקת עלייך עדי)

טוב. אני ממש כותבת שטויות. ועדי רוצה אתץ המחשב. מה שנותן לי עוד סיבות לכתוב שטויות :)

אבל עדי רוצה שאני אלך!

בייביי בלוגרים משועממים!!!!!לכו תתנדבו איפושהוא במקום לבזבז את הזמן שלכם במחשב!

או אולי זו רק העייפות שמשתלטת פתאום?

אני לא יודעת, אבל פתאום בא לי קצת להרשות לעצמי להרגיש רע.

מתחשק לי לשבת בקטנה ככה עם סיגריה ולהרגיש חרא, להתמרמר על כל העולם, אולי אפילו לבכות ושטויות. לחתוך את עצמי כמו פעם, מזמן.

אבל אז אני נזכרת בכל העבודה הקשה שהביאה אותי למצב המעולה בו אני עכשיו, ונזכרת שלא ישנתי כבר איזה 16 שעות,

ומחליטה לוותר.

אז אני מרגישה רע אבל זה זמני בלבד ובבוקר אני אשמח שלא עשיתי שטויות.

למרות שבבוקר זה עדיין יהיה רק סקס, ואנחנו בכלל נצא עם אנשים אחרים וכל הקשר הזה ירגיש מעוות, ולמרות שבבוקר אני עדיין ארגיש נגועה ובאופן כללי אווירת פוסט-טראומה,

ולמרות שהלימודים עדיין קשים והרף שהציבו לי מעולם לא היה גבוה יותר...

בזה הרגע [כן, ממש באמצע הפוסט] הזכרתי לעצמי שאני חייבת להרים ראש ולא לוותר בשום מצב.

גם אם חרא.

אז ביג דיל. חרא.

בבוקר יהיה יותר טוב :)

אולי אפילו כבר עכשיו. :)

עברתי על הפוסטים שלי מהשבוע-שבועיים האחרונים ופתאום קלטתי שרמזתי המון, ואמרתי כלום בהרבה.

אם יום אחד אני אחזור לפה לא בטוח בודאות שאזכור מה בדיוק קרה,

וודאי למדי שאף אחד מכם לא יבין.

אז החלטתי לתקצר את קורותי, לשם הבהרה קלה...

קודם כל, וזה הכי חשוב לי כרגע, עשיתי שטות בשבועיים האחרונים. איכשהו קרה שהיא חזרה על עצמה איזה 3 פעמים.

כמו שאמרתי, אני אוהבת לעשות שטויות... אלא אם כן הן פוגעות בי, מה שבערך קרה בפעם האחרונה,

אבל אתם יודעים... פעם שלישית גלידה.

איכס. איכסאיכסאיכס.

פעם שניה קרח?

טוב, נראה לי שהבנתי את הפרנציפ של עצמי פה, אני יכולה להתקדם.

על new moon נדמה לי שכבר דיברתי, הוא הרבה יותר טוב מהראשון וכמעט מומלץ מבחינתי. מה שכן, הוא כיפי [למרות שמפגר] מספיק כדי שארצה להישאר איתו בקולנוע גם אחרי צפיה של שעתיים ו10 דקות.

במסיבת איגי לא הייתי מהסיבות שמוזכרות למטה, הנרקומנים ההם סחבו לנו את כל הכסף ואפילו לחזור לירושלים הייתה בעיה עד שהדוס ההוא התנחמד אלינו ועזר לנו עם זה.

לעומת זאת, עם המשפחה הייתי ואפילו היה ממש כיף... יש לנו מן קטע כזה חדש שממחיש לי כמה התגבשנו יותר שוב בשנה האחרונה- פתאום אנחנו נשארים לשבת מסביב לשולחן שבת גם איזה שעה אחרי שסיימנו לאכול. וזה ממש נחמד לי.

פעם לא עשינו את זה.

בקשר לעבודה שלי בשבר ותיקון- בקצרה, זוהי תערוכה שמגמות אומנות מכל מיני בתי ספר בארץ ניגשים אליה, תחרות עם פרס בסוף [ליחיד מתוך התערוכה, לא לכל המגמה]. הקרן שמייסדת את זה עורכת תחרות שונה כל שנה והפעם הנושא הוא שבר ותיקון.

הפרוייקט שלי גדול מאוד וורוד מאוד, עם רישום ביד שמאל [החלשה] בעיפרון על זה.

סיימתי את זה בערך תוך 10 שעות, שהתחלקו ל2, כלומר עבדתי 5 שעות ברצף כל פעם [במשך יומיים], ובכלל לא הרגשתי שהזמן עובר. זה קרה בטעות.

אבל סיימתי מהר. :)

החופש היה ממש טוב, וממש משחרר וכיף.

ממש אבל ממש הייתי צריכה אותו. הוא הרגיש לי קצר להחריד ונגמר בשניה, מה שטוב כי זה אומר שנהניתי.

נכון שלא כל התוכניות הסתדרו- למשל זה שהלכתי עם ארז וחרשנו את העיר כדי לנסות להשיג את הברווז שרצינו, הגענו לאומן17 ואפילו הייתי נחמדה לשירה בשביל זה- ועדיין לא השגנו. אולי נשיג מאוחר יותר, אבל זה תיסכל לי את החופש ברמות היסטריות...

אז זה לא הלך. וחבל.

אבל החופש עצמו בכללי בא לי ממש טוב. ראיתי מלא גוסיפ גירל [*מסמיקה*], קראתי מלא מהספר שטש השאילה לי [גנבת הספרים, הוא ממש טוב], אכלתי מלא [ולא התחשבנתי על סופגניות בכלל- בפעם הראשונה זה 3 שנים בערך], הייתי הרבה עם אגזי וחברים [נשמע כמו סדרת ילדים מטופשת], סיימתי הרבה שיעורי בית [כלומר בדיוק חוברת וחצי בהיסטוריה מתוך ה2, אבל תאמינו לי, זה הרבה], הייתי שרויה בחוסר שינה כמעט מתמיד ולא נכנסתי לדיכאון...

לא נכנסתי לדיכאון! לעומת החופש-חנוכה שעבר זה ממש הישג!!!

קיצר.

היה טוב, טוב שהיה, ונקווה שיהיה עוד ובקרוב....

זהו, נדמה לי. תזכירו לי מישהו, אם השמטתי פרט מעניין מכל השבוע האחרון.

כרגיל.

XOXO...

חחח...

אני. :)

נ.ב. יש פוסט חדש למטה ואני אוהבת אותו.

תקראו. [זו לא שאלה.]

הצלקות עוד פרושות על זרועי, בהירות וקרות, צבועות לבן.

הן שם כבר זמן מה.

ואתם יודעים מה? אני לא מתחרטת עליהן.

רק הערב הבנתי כמה הן חשובות לי, כמה הן מספרות.

אז נכון שהיה איום ונורא, כל מה שהביא אותי לייצר אותן במו ידיי, לפגוע בעצמי ופעם אפילו לנסות לשלוח יד בנפשי.

אני לא בדיוק חוגגת את מה שקרה ואת הנסיבות.

אבל פתאום תובנה אחת קטנה תפסה אותי, שזהו הניסיון.

אם לא הייתי חווה אותו,

איך הייתי יודעת כיצד להתקדם הלאה?

איך הייתי יודעת להיזהר ולהישמר מהבאות, ממה שצפוי לנסות להכשיל ולהפיל אותי בפעם הבאה שיקרה לדרכי?

...אם לא היה לי ניסיון אולי הייתי נשארת אותה ילדה קטנה, תמימה. ילדותית.

אולי הייתי נשארת אדם טוב יחסית בלי שריטות בחיים [תרתי משמע] ועם לב מעט צעיר יותר והרבה פחות סדוק.

אבל איך אני יכולה לדעת למה הייתי נהפכת בסוף?

אני אולי לא מרוצה מעצמי כרגע, ושונאת הרבה מאוד חלקים בי,

אבל אני משלימה, ולא הייתה לי אפשרות להשלים אם לא היה לי עם מה.

אני אוהבת את הצלקות שלי, מאוד מאוד.

פעם ניסיתי להקדיש כל אחת מהשלוש שהיו לי לשבירת לב אחרת.

לדאבוני, הצלחתי.

היום יש כבר כל כך הרבה שאין טעם לנסות ולהצמיד להן כאבים. הן מעידות על עצמן, כל אחת ואחת מהן.

אם לא הייתי חווה את הכאב, לא הייתי מקבלת את כל הדברים שבאו איתו, אחריו.

לא היו לי האנשים שיש לי היום, ואולי היו לי אנשים אחרים, אבל.

אם לא הייתי נקרעת כל כך, לא היה לי הטלאי המגניב שיש היום.

אז כרגע העבר שלי באמת קודר, אבל לפחות הוא זה שדואג לכך שהעתיד יהיה הרבה פחות...

היום, בהווה, אני כבר יודעת כיצד לנהוג.

הצלקות עדיין חרותות על ידי, מבריקות וקפואות בלובנן, דקיקות.

והן ישארו שם עוד זמן מה כדי להזכיר ולייצג לי,

תודה לאל.

סתם כי קלטתי כמה מליוני רקעים לא משומשים יש לי בתיקיה, כמה תמונות מדהימות וחסרות תועלת יש לי וכמה זמן לא שיניתי...

הוא ממש מזעזע D=

יש לי מלא מלא מלא לעדכן ואני לא אעשה את זה עכשיו כי אין לי זמן,

צ'או!

וגם לא שומדבר אחר בעצם חוץ מהרבה שיט.

כאילו, המסיבה התקיימה, רק שלא הייתי בה או התקרבתי אליה יותר מכדי מספר רחובות באותה עיר.

אז ת"א זה חרא,

ולקפוא בלילה זה חרא, וכשגונבים לך 300 ש"ח זה חרא, ולא למצוא את מה שחיפשת במשך מליון שעות זה חרא, ולשבת על ספסל "20 דקות" ואז לגלות שעברו 3 שעות זה חרא, ונרקומנים מזדקנים בסמטאות חשוכות שמזריקים לנו מול העיניים זה די חרא, ולהבין ב4 בבוקר שאין לנו כסף לחזור הביתה זה חרא,

ובאופן כללי לקלוט שביציאה הזו "הוצאנו" בסביבות ה400 ש"ח כשבסופו של דבר לא השגנו או עשינו כלום- זה הכי חרא.

אבל בעצם לא היה כזה מזעזע.

כאילו, היה הפסד מטורף ואכזבה לא נורמאלית,

אבל לפחות אני לא בדיכאון או משהו, זה סתם מרגיש לי... חבל. החמצה כזאת.

אבל תהיה עוד מסיבה בטח בפורים אם לא לפני, ודבירם תמיד אפשר להשיג... ובקשר ל100 שקל... הו וול. אני מניחה שאני אחיה, אני פשוט אנסה לקבץ מחורים אחרים או משהו ולחסוך בהוצאות החודש.

תשובות לשאלון השבועי: על מה הייתי מוותרת בחיים?

-במבה או שוקולד ?
במבה, ברור שאי אפשר לחיות בלי שוקולד...

-שוקולד רגיל או מריר ?
מריר.

-חתול או כלב ?
אווו. tuff one. חתולים ככל הנראה.

-אתר או בלוג ?
אתר... תלוי איזה? =\

-ספר או סרט ?
סרט. למרות שקשה לענות על זה.

- לילה או בוקר ?
אף אחד. בלי לילות הייתי משתגעת ואם היו רק לילות היית משתגעת. באחד משניהם הייתי מתאבדת בסוף... P=

-מדעים או היסטוריה ?
אעההעהעה לא יודעת!!!

-פימו או בצק ?
פימו..?
ילדים קטנים לא יכולים בלי ברבצק.

-אמבטיה או ג’קוזי ?
ג'קוזי.

-בית ספר יסודי או תיכון ?
חטיבה.

-טלוויזיה או מחשב ?
טלוויזיה, לגמרי.