פצעים ונשיקות

גשם דופק על השמשה הקידמית של האוטובוס ושוטף אותה בגלים חזקים. משומה החלונות בצדדים לא נרטבים, ואין עליהם את הטיפות הארוכות האלה שנראות כמו מחטים לכל האורך. רק מקדימה יש גשם, ורק שם המגבים עובדים בעוצמה.

כולם סביבי ישנים בשעה מוקדמת זו של הבוקר, משהו בין 6 ל7, ואני עם שקית ממתקי גומי שקניתי במרכזית בגרושים בודדים יושבת לי כש-fireflies מתנגן לי באוזנייים והשדות הירוקים שבחוץ חולפים במטושטש על פני קו 405. 

התעוררתי פתאום כשהגענו למרכזית.

כשעמדתי בתחנה שלי וחיכיתי לאוטובוס נזכרתי במסיבה הזאת, ובכמה השתנה מאז. [למדתי סופסוף לשים קישור בתור מילה!]

איכשהו תמיד יש לי את אותו המושב הקבוע בבקרים שאחרי מסיבות איגי - בשעה כזאת יש אוטובוסים חדשים, ויוצא שאני תמיד במושב הבודד ההוא שמאחורי השלישיה שאחרי הנהג. מה שמצחיק הוא שכל פעם יש לי מצב רוח שונה.

היום יצא שהייתי פחות מותשת, מן הסתם כי לא שתינו- הגענו מאוחר מספיק כדי להיכנס ללחץ במסיבה בשעה שהיא עוד זולה יחסית, ורק אח"כ הסתבר שכבר יהיה עדיף להישאר בחוץ ולשלם יותר בכניסה מאוחרת- לא יכולנו לצאת עד 4 אז פשוט לא היה אלכוהול...

לכל אורך הדרך שיחזרתי את את המסיבה לפרטיה, הסרט רץ לי בראש ומקרין ערבוביה של הוללות.

האורות פועמים, בוהקים וירוקים, מנוקדים. אני מסתובבת, מסובבת, שולחת יד לאוויר, מנענעת את האגן. מטלטלת את הראש, משתלחת.

כולם רוקדים סביבי בטירוף חושים לצלילי ליידי גאגא המדהימה, ואני נמרחת על חבר פה, מכר משם, ידידה שהכרתי דרך ההיא...

בשלב מסויים מצאתי את עצמי רוקדת עם קבוצת אנשים שלא הכרתי, אפילו מתמזמזת עם אחת מהם...[וזה אחרי שהספיר ההיא תפסה ונישקה אותי.. היא דיי עשתה לי את החג בצורה מוזרה :S השתרמטתי משהו].

בכל אופן, הזרה- יפה כל כך היא לא הייתה, אבל היה לה מסטיק בטעם פירות בפה וחולצה מגניבה. היו לה עיניים בהירות מאוד, אולי מידי, ושיער שטני מפוזר.

היה לה חיוך חמוד.

אין לי מושג מי את ואיך קוראים לך,

ואני מניחה שלעולם לא אראה אותך שוב או אצור איתך קשר כלשהו,

אבל רק פה אני חייבת לציין שהיית קיימת ללילה אחד. את הסינדרלה שלי, כמו שתמיד רציתי שתהיה לי אחת.

אני אוהבת את התחושה הזאת, את הרגע שלפני, בו מתקרבים בהססנות מה לאדם שממול, יד לוטפת פה בחשאי, רגל מתחככת שם, מבט רומזני נשלח- ואז מגיעה הנקודה שבה לשניכם כבר ברור מה שם המשחק, ושניכם יודעים את התוצאות- אז, בנקודה הזאת, מאבדים את החשש ואת האכפתיות ומנשקים בלי לשאול.

הרחבה הייתה אולי קצת פחות אינטימית מהרגיל, האורות צבעוניים יותר ופחות חם וצפוף,

אבל עדיין היה כיף כיף כיף ופשוט טוב שהיה.

[חוץ מהחתולה המדהימה ההיא עם תסרוקת-פינק מהממת, שאותה לא השגתי, אבל לא נורא.. יש הרבה דגים בים, כמו שניסיתי להוכיח כל הערב. רק חבל שחצי מהדגים באו בזוגות, לסביות מטומטמות שכמוהן].

וכרגע? כרגע טוב לי.

אני בבית, ועוד כמה דקות יוצאים לקריאת מגילה.

יש לי תחתונים חדשים, שחורים וקטנים, ועם כמה שזה מוזר זה גורם לי להרגיש יפה יותר. אני ממש לא מבינה למה, זה לא כאילו שמישהו רואה אותם.

חוצמיזה אני עם ליפ-גלוס ששכחתי שיש לי- אותו אחד מכיתה ט'... ובאופן כללי אני מרגישה טוב עם עצמי.

וזה ממש נחמד.

מתחשק לי להתפרע רק עוד קצת, להיסחף רק עוד טיפה, ואז אולי לשוב למוטב.

אני מניחה שלא יצא לי להיות כזאת שוב בקרוב, להעמיד פנים שאני מלכת המסיבות לעוד לילה נוסף, אבל כרגע מה שיספיק לי כדי להרגיש שני חיה שוב זה קשר חדש, אהבה חדשה, סטוץ חדש, משהו כלשהו. ערב של שיכרות בעיר עם חברים טובים, כל דבר כ\קטן. כל דבר.

רק לחיות שוב, כי זה כל כך כיף.

מתחשק לי לחפור. ממש.

אז.

הורדתי קצת לחץ היום בבצפר, הגשתי סוףכלסוף את שלושת המבחנים שלא הגשתי בחודש האחרון...

מה שמזכיר לי שבכיתי ביום חמישי, כן כן, ממש בכיתי. זה לא קרה כל השנה ודווקא עכשיו כן, אתם קולטים?

וזה היה בכי תמים. אוי, כמה תמים ונחמד שהוא בא לי.

ישבתי בחדר מחשבים וניסיתי לסיים את דו"ח המעבדה בכימיה שהייתי בטוחה שהוא לאותו היום [והמורה אמרה שאם לא נגיש אותו במועד ההגשה האחרון הזה יהיה לי 0 באחד הציונים שהולכים למגן]...

ניסיתי להתקדם איתו לבד כי הפרטנרית שלי לא נמצאת אף פעם וגם כשכן היא איטית נורא, והמורה של אזרחות במקרה הייתה באותו חדר ולימדה שביעיסטיות. כשהן עבדו ביקשתי ממנה לדחות את המבחן שנקבע למחרת ולעשות אוות בנפרד ביום ראשון.

מוזר, אבל היא לא הסכימה. כנראה לא הבינה באיזה בצפר היא מלמדת. "אני לא דוחה מבחנים".

[אני יודעת שאני קצת צינית, אבל בבצפר שלנו באמת דוחים מבחנים חופשי. ליתר דיוק, ביום המבחן הרישמי עצמו מגיעות אולי 5 בנות ועושות אותו. כל השאר מתחילות ללמוד בערך בשלב הזה ומגישות בזמנן הפנוי, אבל עד תאריך כלשהו כדי שהמורה לא יחטוף קריזה].

אקיצר, היא סירבה, ואני מובסת לאחר שלא הצלחתי לשכנע אותה חזרתי לדו"ח ופשוט התחילו לרדת לי דמעות מייאוש. לא עמדתי בלחץ ובאותו רגע הכל החליט לצאת החוצה.

לא הצלחתי לעבוד אז שמרתי ועליתי למעלה לקחת ספרים לשיעור הבא. ואז בהחלטה של רגע הסתובבתי וירדתי חזרה למטה כדי להמשיך את הוויכוח. פשוט לא יכולתי לגשת בשישי. פשוט לא.

אז ביקשתי ממנה שוב ואז התחלתי לבכות ממש יותר חזק, ולגלול לה את כל הסיפור שלי שעורר את רחמיה ברגע...

"המורה, את לא מבינה, הייתי חולה שבועיים כמו שאת יודעת ובשבוע שאח"כ הייתה לי בגרות בהיסטוריה שניגשתי אליה ובסוף לא עשיתי אותה אפילו, ויש לי עוד 3 מבחנים שלא הספקתי להגיש מאז והיום ישלי בוחן ויש לי ערימה של שיעורי בית לסיים ומלא מחברות להשלים בכל המקצועות ואני חייבת לסיים את הדו"ח הזה בכימיה והוא לא נגמר ויש לי את המטלה באזרחות שנתת ונשארה לי מלא עבודה והבגרות המעשית באומנות עוד איזה חודש ולא התחלתי לעבוד על הפרוייקט שלי וההפיכה הייתה השבוע אז לא ישנתי מלא זמן והפסטי ביום רביעי ובנוסף לכל נכשלתי בטסט אתמול"... 

כשאני חצי נחנקת לה עם דמעות מביכות משהו היא התחילה להנהן ולבקש ממני שלא אספר לאף אחת שאני מקבלת את ההארכה כי אז כולן יתחילו גם, וכו' וכו'.

אניווי... למה גללתי את כל הסיפור המפורט להדהים הזה עכשיו?

אה, כן, כי בכיתי מעומס, והאמת שבמבט לאחור זה היה נפלא.

כל כך משחרר וכל כך במקום. לא בכי של דיכאון מהחיים או חוסר כוח לההמשיך, פשוט בכי של לחץ, בכי טבעי ונורמאלי [לפלכיסטית בכל אופן]...

בקיצור,

היום התחלתי לחזור לשגרה שוב. סיימתי בחלונות שלי את המבחנים באזרחות, גמרא וספרות והגשתי את שלושתם. הגשתי גם את הדו"ח בכימיה לאחר שנשבר לי להמשיך ולנסות לתקן אותו, ומה שיהיה יהיה. אני הולכת עוד מעט להשלים את המחברת שלי בהיסטוריה שלקחתי מחברה צדיקה :), התחלתי לעבוד על הפרוייקט באומנות היום [בהיסוסים רבים, אני חייבת לציין],

ונראה לי שאני הולכת לצלוח את זה איכשהו. אני מקווה. מאוד.

ראיתי את לוח הבגרויות שלי לפני יומיים וכמעט התעלפתי. הולכים להיות איזה חודשיים בערך שפעם ביומיים יש או בגרות או מתכונת בהם. במקצועות שונים.

אין לי מושג איך נעבור את זה בשלום ועם ציונים סבירים. [ובסבירים כמו שאני רוצה אני מתכוונת עם קידומת 9, לכל החטטנים שיגידו לי ש"הבגרות דווקא ממש לא קשה, עברתי אותה ב75 נהדר!]

מתחשק לי לקחת מחר מצלמה לבי"ס, סתם כדי לצלם מה הולך כל יום. את השגרה שלי, כדי שעוד כמה שנים יהיה לי משהו למזכרת חוץ מהפתקים הקטנים שרצים בשיעורים ועותקים של פלחי פלך.

אני רוצה לתפוס רגעים ראנדומליים בשיעורים, הבעות של מורים, תלמידות סרוחות על שולחנותיהן שקועות בשינה עמוקה, את השומר פותח את השער הירוק הקטן לכל התלמידות שצובאות עליו בחזרתן מנאמן, כאלה דברים. כדי לזכור.

אני חושבת שאני באמת אעשה את זה.

מה שמשומה מזכיר לי, הכלב של חגית מת. אז רק כדי לסדר פה פינת הנצחה קטנה לזכרו, ג'ייק היה הכלב הכי מגניב בעולם בערך, ואני מזועזעת קשות. מסכנה הילדה.

טוב, האמת שנראה לי שסיימתי את הפריקה.

אני הולכת לחפש לי משהו במקרר [ולא למצוא כלום, אני מניחה, בהתחשב בעובדה שלפני 5 דקות עשיתי שוב בדיוק את אותו סיבוב וגם הגיחה ההיא לא הניבה כלום... מכירים את זה?]

ואז ללמוד. אולי.

חננה.

תהנו!

אני לא יודעת למה, אבל שבתות תמיד יוצאות הימים הכי יפים בשבוע.

באמת שאני לא מבינה את זה, איך זה שכל יום בשבוע מסויים ירד גשם ופתאום שבת יוצאת קיצית ונעימה?

כשהייתי קטנה הייתי מתעוררת מוקדם יותר, כנראה, כי אני זוכרת שבשבתות הייתי מסוגלת לשכב מה שנראה אז כשעות במיטה ופשוט להקשיב לציוצי הציפורים מחוץ לחלון,

ולהתענג על זה שלא צריך לקום.

עד היום הצליל שאני הכי אוהבת בעולם ושתמיד ירגיע אותי זה ציוץ ציפורים. עד היום זו הסיבה שבגללה אני מסוגלת לחייך גם אם אני קמה ב5 בבוקר בגלל איזו נסיעה מחורבנת או משהו כזה. כי שומעים את הציפורים בבוקר הכי שאפשר, כמו בשבתות כשייתי קטנה.

כיום הבוקר שלי בשבת הפך להרגל נורא שגרתי. אני קמה בבוקר בסביבות 10 [אלא אם כן הלכתי לישון מוקדם מידי ואז אני קמה קודם וקוראת במיטה] כשאמא מעירה אותי ואומרים שאבא ואח שלי צריכים לחזור עוד מעט מבית הכנסת.

אני קמה, מתארגנת קצת על עצמי [כלומר נשארת בפיג'מה אבל כן טורחת לצחצח שיניים D: ] והולכת לערוך שולחן, להיכן סלט ביצים, דברים כאלה.

תוך בערך חצי שעה הם מגיעים ואנחנו אוכלים ארוחת שבת...

מכאן הכל דיי בנאלי. אני קוראת אח"כ שעות, לפעמים ממש עד מוצ"ש, למרות שבדר"כ אני הולכת לחטוף שנ"צ בסביבות 2 ככה.. ומתעוררת במוצ"ש. :S 

בשבת האחרונה גם יצאתי עם המשפחה וחברים שקפצו לבקר לטייל בשדה שלנו.

הוא כל כך יפה שהתחשק לי פשוט לרוץ ולחלל שבת כדי לצלם אותו. הכל מלא עשב ירוק ופרחים צהובים בכל מקום, כלניות צומחות בכל פינה והשקדיות מחפות על הכל מלמעלה. פשוט מקסים.

כשהייתי קטנה גם את זה הייתי עושה הרבה, מטיילת בשדה בשבתות. לאחרונה אני כמעט ולא יוצאת מהבית,

למרות שבימים באמת יפים את הקריאה אני עושה בגינה על הדשא עם הכלבים במקום בסלון הקריר והנחמד.

למען האמת, כשחושבים על זה, בתקופה האחרונה אני לומדת בשבתות יותר מאשר נהנית מהן. קצת חבל, כי שבת מבחינתי מהווה את התרפיה השבועית ואת אגירת הכוחות הפיזיים והנפשיים לשבוע הקרוב.

אבל בקרוב [על מי אני עובדת, עוד כמה חודשים טובים] יגמרו הבגרויות ואיתן כיתה י"ב[ אוי אלוהים, אמאלה], אז מן הסתם יהיה שוב רגוע...

טוב, הבהלתי את עצמי עכשיו עם סיום י"ב אז אני חושבת שאני אעצור פה להיום :S

תהנו? :)

בשלב מסויים חשבנו אשכרה להשאיר את הבצפר מבולגן ומטונף, ופשוט להגיד שהפכנו אותו...

חחח...

אוקיי, אז יצא בסדר- כל הבצפא אהב את זה אז כנראה שאני הייתי מאוכזבת מהתוצאות קלות רק בגלל העייפות.

עבדנו מצהרי יום ראשון [חלק התחילו ממש בבוקר, אני התחלתי ב3] עד 7 בבוקר בערך של יום שני.

הרגליים שלי מעולם לא כאבו כל כך, אפילו לא כשעבדתי בגן חיות, והעייפות כמעט גמרה אותי,

אבל היו כמה פרטים שהיו שווים את זה... למשל המגלשה שהתקנו על המדרגות מהלוח-לשעבר של כיתות ט', שעכשיו מאפשר לכל פלכיסטית מזדמנת להתגלצ' במורד המדרגות תוך כדי מחיקה אינטנסיבית של הלוח [סתם, הוא כבר נקי] במקום לרדת במדרגות [ובמקרה שלי זה עוזר, כי זה במקום העקבים ההו-כה-לא-נוחים שלי].

עקבים?

אה, כן, אחרי כל זה עוד הייתי צריכה להסתובב כמה שעות טובות לבושה כמו דיילת [עם עקבים גבוהים ורצחניים להפליא לעומת כמה שהם נראים תמימים] במיטב הופעתי המאופרת והמסוגננת, לשאול בנות אם הן ארזו לבד ואם לא ביקשו מהן להעביר חבילות, אם יש להן חפצים חדים בתיק ואם הן מעוניינות בבוטנים.

מטריד משהו.

בקיצור, המגלשה, והכיסא של "תיכף אשוב- רחל"צ" באנטקרטיקה ליד האיגלו [שאגב גם הוא מאאאאמם],

הודו שיצאה מגניבה, הפאב האירי בדאבלין שיצא מדהים...

קיצר יצא ממש טוב בסה"כ.

ואני עייפה ומחר כנראה יש לי טסט,

וזין על כל אלה שאמרו לי לא לדבר על זה.

קיצר, אני מחכה לטלפון קצר ואז הולכת לישון שוב!! [כן, כן, חזרתי, התקלחתי והופ למיטה של 6 שעות- יכל להיות יותר אבל הפלא' של אחותי העיר אותי].

ליל"ט!

צפיתי בשני האוטובוסים שהרגע פיספסתי ברצף חולפים על פני,

ומתנשפת קלות שקעתי על ספסל התחנה.

באופן כללי תחנות אוטובוס אמורות להיות מקום עגום יחסית, עם כל האפור המדכא שממלא אותן ובמיוחד כשמפספסים אוטובוסים כשאתם כבר מאחרים ממילא,

אבל כעבור כמה דקות מצאתי את עצמי דווקא נהנית מהסיטואציה, להפתעתי.

השמים שנפרשו מעל היו כחולים עזים ומהממים כפי שלא היו כבר שבועות, עם לבן-לבן בקצה שהיטשטש לתוכם עם עננים קטנים וצמריריים שנמרחו והתכווצו לתוכם.

השטח שלפני התחנה ומעבר לכביש היה מדושא כולו וזרוע חרציות צהובות וסביונים קטנים, באוזניי החל להתנגן השיר Kiss me, וכשנזכרתי שיש לי מפריח בועות בתיק כל מה שהיה צריך לעבור לי בראש זה "נו, למה לא?"..

הצחיק אותי לחשוב שאני מסיחה את דעתם של נהגים שחולפים על פני עם הבועות שזורמות מהתחנה, ושאולי עשיתי בזה הרגע לכמה מהם את היום. :)

אין ספק שזה עשה לי את היום...

אה, ועוד יותר נחמד- ירדתי במרכזית בערך ב9 וחצי כשתוך רבע שעה הייתי אמורה להיות בבצפר, אז כדי להתנחם קניתי סוכריה על מקל- ופניתי מהקיוסק כדי להיתקל היישר בליאורי שחיכה לשיעור נהיגה!

אז הכפרע הקטן שלי נתן לי טרמפ עד לבצפר ואפילו הספקתי להגיע לפני הזמן,

והבוקר הזה פשוט היה כיף כיף כיף, כשחושבים על זה במבט לאחור. :)

לא הייתי בטוחה עד כמה כיף לי בסולם המדד שלי, עד שפתאום הבנתי שזה לא משנה- אני יוצאת, והכי גרוע - גם אם לא מדהים ממש, לפחות אני מרגישה חיה!

וכן, זה עשה לי טוב לדעת שאני שוב עם חברים שלי ושוב מכניסה קצת אלכוהול לגוף [ואני מתכוונת לקצת, בקבוק אחד של פינלנדיה כמובן שלא מספיק לשכר 7 אנשים... יופי מור. ><]

אבל היה ממש נחמד בסה"כ, ואח"כ ישנתי אצל מור וגם זה היה נחמד, וקיצר היה כיף. ושווה את זה.

כי עכשיו אני מותשת, אבל כיף לי לדעת שזה בגלל שיצאתי להיות עם חברים ולהנות איתם ולא כי נשרכתי בבית יום שלם סביב הזנב של עצמי ועשיתי שיעורי בית. :)

הרבה זמן העציבה אותי המחשבה שההתרגשות הראשונית מכל העסק לעולם לא תחזור- לצאת עם חברים זה כבר לא מה שהיה, זה לא להתלהב מזה שיש עם מי לצאת ושיש דבר כזה בכלל, זה לא לגלות עולם חדש בכל יציאה ולהתלהב מזה שבקושי ישנים.

אני גדולה עכשיו, ובוגרת יותר, וברור שהטעם שלי משתנה ואיתו גם הדחפים והתחושות שלי.

זה תיסכל אותי המון זמן שכנראה שהתבגרתי מספיק מכדי לצאת סתם לערב של שריצה באיזה פארק נידח עם כמה חברה,

ועכשיו גיליתי שזה עדיין כיף במינון הנכון ועם האנשים והאווירה המתאימה,

והגילוי הזה ממש משמח אותי :)

כנראה כל מה שאני צריכה זה רק להסתכל על זה מהפרופורציות הנכונות.

נכון, זה כבר מאוד לא מרגש, אבל כן, עדיין אפשר להנות מהאקט עצמו ולא מההתרגשות ש[כבר לא]באה איתו. :)