19.6.2011, אין שעה כי זה מתוך הרשימות בפלאפון..
אני יודעת שזה מגוחך, אבל א יש משהו שאני באמת מתגעגעת אליו זה החיוך הקטן הזה שהבקיע לו לעיתים דרך אל שפתייך; מין הבעה כזו של חתול מסופק, מנומנם וקטן. הבעה מרוצה.
החיוך הזה שלך גרם לי להתאהב בשירים שבכלל לא הכרתי במסיבות. הוא גרם לי לרצות לחבק אותך.
עכשיו הזיכרון שלו גורם לי לרצות להיות שם איתך, שוב.
אני יודעת שזה מגוחך... אבל זה כל כך חסר לי.
6.7.2011 18:52
מקלדת. ספל קפה. חדר מואפל קלות, הודות לאור יום שדועך וגווע לאיטו וקורט עצלות לקום ולהדליק את האור.
יש אווירה של כתיבה. יש לידי אפילו כמה ספרים ודפים מגובבים בעירבוביה על השולחן.
אני לא מצליחה לחשוב על כלום. שום נושא להפיק ממנו תועלת.
זה ככה אצלי כבר בכל דבר, לאחרונה.
גם באהבה. אני רוצה מישהו לחלום עליו, לרצות אותו. אין אפילו אחד שאני מסוגלת להתרגש בגללו כיום, וזה, יותר מהכל, מכאיב לי.
נוסף על כך ישנה העובדה שלא טוב לי בתפקיד הצבאי, לא ככה חלמתי לשרת. אני רוצה לעזוב ויודעת כמה קשה יהיה.
אני רוצה לעשות עם עצמי משהו. לבד לי מידי ויותר מידי לא אכפת לי מאנשים. אכפת לי ממני וממאיה ומליאור.
כל האחרים בצבא איכזבו אותי, וממילא למדתי שבקריירה צבאית אסור לסמוך על איש; בסופו של דבר, איפה שאני נמצאת, כל אחד דואג אך ורק לאינטרסים שלו. אף חבר שם לא מחזיק מעמד, משום מה.
20.7.2011 18:08
פחדתי שיקחו אותי למות בבית, פחדתי כל כך.
לא רוצה. אני רוצה למות בבית חולים, עם התחושה שכולם מפרפרים עבודה סביבי ודואגים ומנסים להחזיק אותי בחיים כמה שאפשר. אני רוצה להרגיש שעובדים עלי, שמטפלים ולא מוותרים, שאין וויתור עד הרגע האחרון.
גם אם ידוע שאמות בסוף.. רק התחושה של להיות בבית חולים מוקפת במכשירים ובאנשים שידעו מה לעשות כשיגיע הרגע- רק זה מרגיע אותי.
כי להיות בבית, למות שם... כשהסוף מתקרב וכולך נחלש.. מפחיד כל כך לדעת שאנשים רגועים ונינוחים סביבך, שמצפים שתעזוב עכשיו בשיבה טובה. לא רוצה לא רוצה לא רוצה.
רוצה למות מונשמת, רוצה למות מטופלת, שארגיש שאני מאבדת את ההכרה אבל אחשוב שאולי עוד יצליחו להלוף אותי מזה כי יש כל כך הרבה לחץ שמופעל סביבי. רק כדי שלא אאמין, עד לשניה האחרונה, שאני מתה. שהגיע הזמן.
כי כמה פחד.
ואולי בגלל זה מעולם לא העזתי באמת להתאבד.
פחדנית.
31.7.3011 19:40 -ואולי קצת מוקדם מידי לשחרר את הטיוטה הזו, אבל עבר בינינו כל כך הרבה מאז שאני מרגישה שזה כבר לא ממש רלוונטי, לא משמעותי...
i'm never gonna leave this bed..
-מה קורה לי שהתחלתי לשים קישור לשירים בתחילת כל פוסט?-
ואני לא בוטחת בך. לא בוטחת בך.
לא יודעת איך להגיד או להסביר את זה בלי לפגוע. לא יודעת אם תדעי את זה בכלל. לא יודעת אם ראוי שתדעי את זה, ואם כן אז אם ככה,
אבל כבר גיליתי שנוח יותר להיות ישיר ולשים את הדברים על השולחן מאשר לצפות ולהתאכזב, לשחק בעצמי כמו בובה על חוטים,
לטוות אשליות ולרקום מניפולציות כדי לאפשר אותן... ואז להתאכזב.
אני לא כותבת לך, למרות שאולי משתמע מהנ"ל שכן. אני כותבת כי דיברתי עם מאיו ואמרתי הרבה דברים שנשמעו לי חכמים משומה, ורציתי להעביר אותם לכאן כי זה מסדר לי דברים במוח ומנקה אותי טוב יותר.
זה לא שלא בוטחת בך.. זה שלא בוטחת במה שקורה פה, כי מוכר מידי ופוצע מידי. זוכרת מידי.
כי ככה זה תמיד היה איתי וגם תמיד יהיה מאיך שזה נראה מכאן,
שהכל נראה טוב ושמח אבל תוך שבוע-שבועיים או אפילו כמה חודשים, גג, זה קורס חזרה לאיפה שהיה בפעם הקודמת. ולמה לטרוח בכלל ולנסות לשחזר, אני לא מבינה,
אני הרי יודעת שהכל יחזור לקדמותו. הכל יחזור על עצמו, בדיוק כמו בכל הפעמים הקודמות. ולא רק איתך.
זה כבר התחיל ככה פעם אחת, והיה מתוק ושימח אותי. וכמה שאני יותר מתמוגגת ומחייכת מכל אסמס ומכל משפט אופטימי שמושחל בשיחה ומכל נשיקה,
כך אני גם יותר מפחדת.
זו משוואה בה ציר האושר שלי מקביל לציר הפחד, לצערי. ויותר גרוע- כשהוא כבר לא, וכשאני מאושרת יותר ממפחדת- כאן אני כבר יודעת שהנפילה תכאיב יותר מהצפוי.
רק שאז אתמרמר על עצמי, וכל מה שיוותר לי להגיד זה "מטומטמת, הרי ידעת שזה יקרה בסוף. ידעת שזה יקרה."
ואת אומרת שלא ידעת איך הרגשתי, לא ידעת כלום, ובכית כשראית שפחדתי כל כך לאורך כל הדרך. כי הייתה לי סיבה לפחד, ובסוף הפחדים שלי באמת התממשו, והכל היה צפוי מראש.
וזה מה שיהרוג אותי הפעם, זה מה שיגרום לי לבכות כשאקרא את הכל במבט לאחור;
שאני מצפה מראש כל רגע שהכל ידעך.
ולא שאני אומרת שחזרנו, לא שאני אומרת שיש משהו שדומה בכלל לפעם הקודמת. הרי אנחנו לא ביחד או משהו, ולא אמור להיות ממה לפחד.
אבל הבעיה היא שבאותה מידה, כלום גם לא השתנה.
כלום לא השתנה.
את באותו מקום שהיית גם אז, אני חושבת.
ואני כבר בטוחה שאם ימשיך להיות חמוד, זה יתפרק שוב באותה נקודה.
לא?
אולי אני שוב סתם חיה בסרט. האמת שסביר להניח שכן, אני כל כך אוהבת לנפח הכל ולהוציא מפרופורציות.
אני תמיד עושה את זה, בונה סיפורים שלמים סביב דברים שאנשים רגילים פשוט חיים איתם וזורמים.
בונאה, אני מפגרת. :)
אבל על הספק שכן קיים.. אני חייבת לפחות להוציא ממני והכל.
ומה שעצוב זה שאני לא בטוחה מה מפחיד אותי יותר,
שנתקדם וכל מה שתיארתי למעלה יקרה,
או המחשבה שתקראי את זה, שזה יבריח אותך..
שנוותר מראש על מה שאולי הוא בעצם כלום בכלל, סתם הנאה זמנית. כי האמת שבגלל זה התחיל הכל מראש..
וזה גם לא כזה נורא אם כן נמשיך עם זה וזה כן יגמר, כמו שחפרתי. כי זה פחות פוצע משזה כיף.
אני טועה?
...מפחדת לשחרר את הפוסט.
והיום? היום טוב. והיום אני כבר רגועה. ויקרה מה שיקרה, אבל כרגע כנראה שטוב לי. :)
הולכת לשחרר בנפרד עוד פוסט שכתבתי היום, ואז אולי לראות קצת האנטומיה... כמה טוב להיות באפטר. :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
