פצעים ונשיקות

והשנה, התשובה שלי שונה.

או לפחות ככה נדמה לי.

באתי לסמינריון בלי הרבה ציפיות. כרגיל, עין צורים, אוכל סביר בהחלט, יותר הברזות מאשר שיעורים וכהנה וכהנה. ממש נחמד, מרענן מאוד, תמיד יוצאים משם בהרגשה טובה- ועוד סמינריון אחרון, שזה בכלל מרגש- אבל לא ציפיתי למה שאני חווה ברגעים אלו.

הכל השתנה. הכל.

אני לא יודעת מה לעשות עם אצמי.

אני קצת אבודה, וקצת מוצאת.

לא הברזתי השנה. גם לא הרגשתי צורך להבריז כמעט מכלום. נכון, הייתי חולה [קלקול קיבה מזויין, תזכירו לי לא לאכול שוב סושי בן יומיים / פשוט לא לקחת אוכל משירה].... אבל זה לא שהיום חופש הזה מיצה את כל ההברזות שלי- זה מעבר לזה. התבגרתי, ואני מניחה שכולנו ככה, כי רוב הבנות באמת לא הבריזו הרבה.

התחברתי בתפילות. התרגשתי בשירים [טוב, נו, זה קורה הרבה, אבל זה עדיין חלק מזה]. הקשבתי לכל השיחות!

יש לי דוגמא שממחישה את זה: הייתי בערב שו"ת השנה זו הפעם הראשונה [טוב שנזכרתי באמת בי"ב] ולמרות שהוא נמשך 3 שעות אל תוך הלילה לא שמתי לב שהזמן עבר.

התעניינתי.

אבל זה לא העניין.

התשובה שלי... שונה.

התשובה שלי היא השתנות. אני לא מבקשת סליחה ולא חושבת על זה בכלל, וגם לא על מה שחשבתי בשנה שעברה בקשר לסליחות- אני לא רואה בזה חלק ממה שאני עוברת כרגע.

אני יודעת שהתבגרתי, אבל פתאום אני מרגישה שאני גם מנסה להיות אדם טוב יותר, איכשהו.

אז כן, אני עושה המון שטויות [כגון הברווז שלקחתי בערב אחרי הנרגילה שפתחנו בחדר, שתי ציפורים במכה אחת ><] אבל אני מנסה מבפנים לחיות בצורה בריאה ונכונה לי יותר פתאום. אני רוצה להפסיק את ההדרדרות שלי כאן ועכשיו, ולנטוש את כל מה שהרג אותי עד עכשיו, פיזית ורוחנית.

אני ישנה. הגעתי לכל התפילות. "התאהבתי" ליומיים שוב בבן, ועוד בבן של המחנכת שלי- והתנהגתי כמו ילדה בת 13 / 14 לאורך כל הדרך. [אוי-גאד-זה-יכל-להיות-כזה-שווה-לצאת-עם-הבן-של-רחל"צ.]

אני חושבת אחרת פתאום, בן רגע.

אני לא יודעת- התחלתי עם נקודה לפוסט הזה ואיבדתי את עצמי קצת.

מה שאני מנסה להגיד זה שפתאום לא נוח לי במציאות בה אני נמצאת.

אני סולדת מאנשים סביבי. פתאום אף חברה לא נראית לי כמו המקום הנכון להיות בה ולצמוח איתה. בכל מקום אני מוצאת פגם אחר.

ותתלו אותי על שאני אומרת את זה לפני יום כיפור אם אתם רוצים, אבל מה לעשות שככה מרגיש לי פתאום?

לא נוח לי במקום אליו הדרדרתי והנחתי לעצמי לשקוע. אני רוצה להיות ממוקמת יותר בחיים שלי, ושלמה יותר.

ולא רק זה... מכירים את זה שאנשים אבודים פתאום חוזרים בתשובה? הם מוצאים בדת את המפלט שלהם?

ככה אני קצת מרגישה עכשיו. יש לי דחף עז להגיע לתפילות המשותפות של ימי שישי בבוקר. יש לי דחף עז להיות דוסה, ולהוריד את הפירסינגים סתם בשביל התחושה, ולהתפלל ולרקוד ולאהוב ולשמוח ולהרגיש קטנה אך בעלת משמעות פתאום.

אני רוצה להיות כמו הבנות בכיתה שלי שלא רק מאמינות בה' מתוך תחושה, אלא יודעות שהוא קיים, גם בהיגיון.

כי זו הבעיה שלי עכשיו- שיכנעתי את עצמי מבחינה הגיונית להאמין בכל מיני דברים שסותרים את הדת. שיכנעתי את ההיגיון שלי לשכנע אותי שזה לא קיים.

כמעט לגמרי.

ואני רוצה למצוא את זה שוב ואפילו יותר מתמיד.

אמרתי בסמינריון לחברה שלי שאני אתגעגע לפלך. למסגרת, להכל.

פתאום נפלט לי - "היי, אולי גם אני אחזור לפה ללמד?!"

מה שהיא השיבה קצת הפתיע אותי וקצת גרם לי לתהות. היא הציעה לי לבוא לבדוק את עין הנצי"ב, מדרשה בסגנון פלך [רק שהולכים שם עם מכנסיים!]

ואני שוקלת את זה. בשיא הרצינות. אני. אני לא יודעת מה קורה לי.

אני מרגישה כאילו עד הרגע שכבתי ברפש של עצמי ופתאום אני פוקחת את העיניים ולא יודעת מאיפה להתחיל להתנקות.

אני מגעילה את עצמי במבטים לאחור, מסתכלת על העבר שלי בשנים האחרונות ומצטערת על כל דקה שהפכה אותי למה שאני.

מצטערת על כל קבוצת אנשים שגילגלה אותי בכל מיני תהפוכות שהביאו אותי להיות ככה.

אולי אני קצת מגזימה, בעצם, אבל אני מרגישה צורך לצאת מהחיים הנוחכיים שלי ולו לתקופת ניסיון, ולהתקדם לכיוון חדש.

להיות חלק ממה שפחדתי לגעת בו עד היום כמו מאש.

אני רוצה לנסות.

ואני קצת מפחדת מעצמי.

יצאתי נורא דוסה בפוסט הזה, ונורא חוזרביצ'ית [ואני בדר"כ לא מחבבת חוזרביצ'ים], אבל כרגע לא אכפת לי.

אני גם מצטערת אם מישהו נפגע מפה [במיוחד החברים הקרובים שלי שאולי קוראים את זה ואולי הצליחו להגיע עד פה בלי להירדם ולהתייאש...]

העיקר מהפוסט הזה הוא שאני מבינה לאן הגעתי ומה אולי יהיה הלאה,

והעיקר שכרגע אני על סף דמעות ואני כבר לא בטוחה מאיזו סיבה, אם זה בכלל מאושר.

אני אוהבת את כולם ומאחלת לכם חג שמח [כן, אז מסתבר שיום כיפור הוא חג, בוקר טוב],

צום מועיל וגמר חתימה טובה. [ועכשיו אני לוקחת שתי דקות להרהר אם בכלל יש חתימה כלשהי שם למעלה בשמיים, ואם אני לא עושה מעצמי צחוק.]

תהנו!

אוהבת!

נ.ב. נזכרתי במשהו שיש לי דחף עז לציין אותו:

בשישי ב4 בבוקר שכבתי ליד האסלה, מכורבלת בתוך השמיכה שלי, קצי קפואה מקור וחצי מתנשמת מגלי חום. אחרי עוד שתי דקות וצי של שינה טרופה במצב הזה, בבת אחת ופתאומיות התרוממתי להקיא את נשמתי ובאותו רגע התנגן לי בקולי קולות באוזניים "ג'קי כמעט ולא נרדמת, היא אומרת הסמים- הם לקחו לי את הכח"... 

ועכשיו אני מפנטזת על להיכנס לבצפר עם חצאית ארוכה וחולצה עד המרפק, ויכול להיות שבעצם כל זה בגלל שתקועות לי בראש שורות כמו "התנערי מעפר קומי, כבוד ה' עליך נגלה"?

אז חזרתי לצייר, אני לומדת נהיגה, וכל מיני דברים כאלה.

חביב לי, בכל אופן. :)

ושתהיה לכולם שנה מדהימה, כי באמת שמגיע לרובנו אחרי כל החרא שאני רואה שאשים פה בבלוגים אוכלים...

וגם לי שתהיה שנה טובה. אני צריכה את זה לשם שינוי, לא?

דרושימות:

קשר טוב / קשר לא מחייב / סטוצים / כל דבר שמתחשק לכם, נסו אותי. ישמצב שאני אפילו אלך על זה. ^^

וכל מה שיש לי להגיד זה -

סקאיוש בובי, יומולדת שמח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

XD

אניווי.

אז ככה.

אני חושבת שאני שוב מצליחה למצוא את עצמי קצת ולטובה.

אני מרגישה שאני מסתכלת פתאום על הקבוצה שהיוותה חלק כה גדול בחיי עד לתקופה האחרונה מנקודת מבט הרבה יותר בוגרת ורציונלית.

ופתאום אני לא תלויה בה יותר. אני אפילו מסוגלת להרגיש שהמסגרת מעיקה עלי, אם אני ממש מתרחקת אחורה כדי לאמוד את הפרופורציות.

נו, לא מעיקה,

אבל פתאום אני מגלה שיש לי את החברה הכי טובה משם בנוסף על החברה שיש לי בבית הספר, ואני לא זקוה ליותר מזה.

אני ישנה בשעות מעולות יחסית לפעם אז אני לא מדוכאת [אלא אם כן אני בPMS אבל אז אני מצליחה להדחיק את זה תוך כמה ימים],

אני אוכלת סביר למדי, אני לא מרגישה בודדה ואני מרגישה שיותר טוב לי.

ואני ממש לא צריכה את כל האנשים שעירבבתי בחיי קודם לכן. הם פחות חסרים, חלק גדול מהם לפחות.

ועם אלה שאני עדיין צריכה לידי אני טורחת לשמור על קשר כמה שאני רק יכולה, כפרות עליכם. [אני אוהבת אתכם, למי שהתבלבל מרוח הפוסט הזאת.]

אז יש לי בצפר שממלא לי את החיים, ויש לי חברים מדהימים קרובים וחבברים קצת פחות קרובים ופחות נחוצים, שאותם אני משאירה ככה.

ושוב, כמה נעים להגיד את זה ובתקווה רבה-

אני חושבת שאוטוטו יש לי אותי.

אז כמובן שלקחתי מפתח לחדר מחשבים ועכשיו אני פה עד 10.

ברגע שנכנסתי לחדר המחשבים הכה באפי גל של ריח כזה, צפוף קצת ממחשבים שהיו דלוקים כל הלילה. [קקה על התלמידות שלא אכפת להןם מבזבוז חשמל וכו'.]

פתאום זה החזיר אותי כל כך לילדות שעצרתי והתנודנדתי במקום, נפעמת.

גל אחד של ריח- וכל הזכרונות עלו והציפו את ראשי.

חדר המחשבים בכיתה א' בבניין הישן, לפני שהחליטו שהוא לא בטוח מספיק. [טוב שנזכרו, התקרה ההיא נפלה כשאח שלי היה בכיתה ג'.]

המחנכת שלי בזמנו, מירי, שנדמה לי שהייתי קצת מאוהבת בה, כמו כל תלמידת א' מסכנה.

היועץ של אותם זמנים, רפי. [יכול להיות שהוא גם היה המורה למחשבים של כיתה א'? מי זוכר?]

ההפסקות ההן שהיינו יושבים על החומה הלבנה שליד השער, ואז היה נדמה לי שהיא כל כך גבוהה.

הכניסה לבית הספר, עם המבנה ההוא שכל הגג שלו היה חופת עצים.

משחקי המחשבה והמתמטיקה שהיינו "משחקים" ביסודי בשיעורי מחשבים, בעצם כי זו הייתה הדרך של משרד החינוך לדחוף לנו עוד קצת לימודים כשרק אפשר.

הכל. הכל.

זה היה מדהים.

עכשיו אני פה, כותבת את זה בנוסטלגיה מתפנקת, קצת מחוייכת והרבה מתגעגעת. נדמה לי.

וזהו לפרץ הנוסטלגי הממוחשב הזה להיום, אני הולכת לראות how i met your mother...

כי אני מתיקה את הסיפור האישי שלי על הסיפור של הזוג שלא הולך להם בסדרה ומתחרפנת בשבילם יותר מהנדרש.

זה אשכרה מדכא אותי.

lame.

אכלתי הרגע טבלת שוקולד שלמה,

אני עומדת להקיא.

XD

יש לי :

1. "דייט" עם אבא למשרד הפנים, כלומר אני הולכת איתו להוציא תעודת זהות.

2.  יש לי שיעור נהיגה ראשון שבוע הבא! (!!!!!!#@^^%%!&*^!!!)

3. יש לי תור לשמחמחמחמעכלחגנעוטא. וקבעתי אותו 100% לבד, וגם את השני.

4. יש לי יומן ואני אשכרה מנהלת אותו. לגמרי בכוחות עצמי. שלא נדבר על כותבת בו.

5. אפרופו שלא נדבר על, היום היה היום הראשון שלי כתלמידת י"ב שכלל שיעורים ממשיים! אני שמיניסטית רישמית!!! [טוב, נו, זה הפך להיות רשמי מהרגע בו הפחדתי את החמשושה הראשונה שלי- מה שקרה ביום שישי- אבל וואטאבר, ביצ'ס.]

6. אה, כן, ואני מרשה לעצמי לכתוב כמו ילדה קטנה מחוצ'קנת פאקצה ומתלהבת מעריצת טוקיו הוטל,

ואני לא מתקרבת להרגיש ככה בכל זאת D=

מישהו צריך עוד סיבות? מישהו?