לזכר ימי התום

אין מה לעשות כל אחד בטוח שהמשפחה שלו היא המשפחה הכי דפוקה בעולם.

אצלי זה נכון, חוסר אמון, חוסר אהבה, חוסר יכולת לאהוב, אנשים מטופלים בכדורים פסיכוטים

אנשים סובלים מהתקפים פסיכוטים, כל המשפחה שלי ריב ומדון וחושך על פני תהום.

אני לא אוהבת להיות חלק מהמשפחה הזו לפעמים אני משתדלת לחבב את זה מידי פעם.

אבל איך אומרים...משפחה לא בוחרים, אם זה ככה, למה אף אחד לא יכול להשלים עם המצב המזופת הזה?

החגים זו הזדמנות מצויינת לגלות שאיבדת את האידיליה המשפחתית.

אנחנו מחוברים מאוד למשפחה המורחבת ולבת דודה מדרגה שניה, אבל אמא שלי לא סובלת את סבתא שלי, אבא שלי לא סובל את אמא שלי

הדוסים לא סובלים אותי, דודה שלי עוד שניה מתאשפזת במחלקה הפסיכיאטרית, וצורחת על כולם

סבתא שלי רוצה להשכיר דירה לבד, הסבתא השנייה מתאפקת לא לעשות את זה גם

כולם רבים, כל הזמן, בלי סיבה מיוחדת, יש משקעים שאי אפשר לסדר.

חג שמח שיהיה אה...