לזכר ימי התום

 והבוקר עולה ואיתו חיוך
ומתחת למסיכת החיוך המון דברים שאני בספק אם אי פעם אוציא לאור
כאב ופחד, חששות ממחר ואולי גם ממה שעשיתי אתמול.
וההתחמקות מלשקר היא חונקת, ככה זה כשאין לאן לברוח האוויר נגמר לי.

אני שקופה מולו מתוך בחירה, אבל זו הפעם הראשונה שאני כל כך שקופה
מעולם לא היתי נאמנה עד היום
ובכל זאת כל פעם שאני עושה צעד לכיוון יעד לא מוכר בגידה, או איך שלא תקראו לזה
אני חוזרת בי חוזרת אליו

מישהו אתמול אמר לי כל הכבוד
לא לי, לו,

כי הוא מצליח להביא אותי לאן שהוא רוצה

אני דואכת, גם את זה אני יודעת,
כבר לא ילדה, שובבה, בוגדנית, שקרנית.
משהו אחר, הרבה יותר אחראי , מבוגר, מפחדת לאבד בפעם הראשונה.

ורק הכאב הזה, בחזה בבטן פרפר מזדיין שמציק לי,
ואחד בראש שאומר שהוא לא ישאר
כי ככה אני
לא יכולה לסבול את מה שאני לא יודעת להתמודד איתו, לא יכולה לקבל רגש שיגרום לי להיות תלויה, לאבד את הראש.

זה קצת שילוב של חרדת נטישה, וקצת חוסר ביטחון, איך בנאדם כל כך מוכשר יכול להיות חסר ביטחון?

והאהבה...האהבה שלי היא לא אהבה של אף אחד, היא כואבת, היא פחדנית ומייסרת ,והפעם.... הפעם אני לא מצליחה להעלים אותה.