לזכר ימי התום

פעם מזמן בניתי חומה, ארוכה וגבוהה, כזו שגידרה מסביבי את הכל.

לא נתתי לאיש להיכנס או להציץ, רוב יכולותיהם של אנשים הסתכמה בלגעת בקירות החיצוניים.

זה לא היה עצוב, גם לא באמת היו לי עוד צרכים.

במהלך השנים הגיע מידי פעם מישהו שניסה לחפור מתחת או להפיל לבנה,

מתישהו הם התיאשו וברחו, ואז הגיע אחד שפרץ את החומה,

הלך והותיר אותי חשופה לכל, מרוסקת ושבורה בדיוק כמו החומה שלי.

אחרי שיקום עצמי החל שיקום המבצר, ליבי שוב מבוצר, או לפחות ככה קיוויותי.

ועכשיו, לא בא לי להוריד את החומה, אבל יש בי משאלה שיבוא זה שינפץ אותה בלי לשאול אותי,

שילחם על לכבוש אותי ויבקש להישאר קרוב ולגלות עוד