לזכר ימי התום

ומה אם אספר לך ששפתיי ידעו לשקר ועשו זאת יותר מפעם אחת,

מפאת כבודך הגדול, שמא תיפגע.

מה אם אומר לך ששפתיי ידעו דברי אהבה כפי שידעו דברי תועבה. 

אני אינני הילדה שהכרת, זו שיעדת לה גדולות וחן.

מה אם אספר לך שפעמים רבות ראיתי את הסוף קרב,

קרב אבוד ידעתי ונפלתי במערכה.

יש בי כעס שאינו חבוי עוד, כעס שיוצא אל העולם, לא בצעקה, לגלוג או מרמור, כעס שקט שנוגס בי, יוצא ממני אל העולם, נגיעות של רעל של מי שראה את הסוף והבין שהחיים מהותם היא כאב.

ולפעמים זה נרגע, כשאני משקרת לי, לך, לעולם, השקט שלי נמצא בשקר הקטן, אי אפשר לתפוס אותי, כמו הרוח גם אני לא שייכת לאף נפש חייה, את ליבי החזרתי לקרבי לא מזמן, ביצרתי אותו כך שאיש לא ידע ולא יגע.

שרשראות ברזל קרות וגדר תייל חדה, מילים יפות חסרות משמעות ודברי זימה, אני אזוז כשיתחשק לי להרגיש חדירה חדה ועמוקה, אעצור באחת כשאבחר לסיים את הכל ואלך כאילו כלום לא קרה

נשימה, גניחה אנקה חנוקה, איפה עובר הקו בין מה שנתתי לך לבין מה ששלי מעכשיו?