לזכר ימי התום

יכולתי לכעוס כשגילתי ששיקרת, מצד שני אני לא שיקרתי רק בחרתי להציג דברים אחרת כדי לקבל את הכבוד הראוי לנסיכה.

יכולתי ועוד הינני יכולה לברוח ולזכור מה קרה אז שכבר נכנעתי להתרגשות ורצונות מורכבים ואפלים.

יכולתי לשקר חזרה ולטעון שאין לי מושג על מה מדובר, 

אבל בחרתי להיות אני עד כמה שרק אפשר.

והיתהה בי כניעה עוד לפני הנגיעה הראשונה, 

בחרתי לצבוע את השקר שלך בורוד בוהק לזכור שהוא שם,

אבל להבין שהוא גם זה שהביא אותך עד אלי.

והראש שלי חושב וחושב שלא לדבר על כל שאר תגובות הגוף שלי שמסגירות את מה שקורה לי עמוק בפנים

ושוב

אתה כל מה שרציתי כל כך

בעטיפה שלא אקבל לעולם.

אז מה עכשיו?

להיכנע לחוויה שלא תתפתח או להשאיר את זה כדחף אפל שלא יתממש?