לזכר ימי התום

הוא ראה אותה... חייך והיא הסמיקה,
הם ידעו שמשהו מתרחש, הם לא הבינו מה.
הם המשיכו ללכת, במדרכות מקבילות, לגעת לא לגעת,
לראות את מה שהם חושבים שהם אוהבים בצד השני.

הם לא רצו להיות בצד השני, אף אחד מהם לא היה מוכן לוותר על הצד שלו,

ולכן כל אחד מהם נשאר לבד.
הם היו מתוסכלים, אבל שניהם ידעו שעד שלא ירגישו צורך, לוותר על הצד שלהם... הם יהיו לבד.

אולי לנצח!
אם הם יעשו את זה מחוסר ברירה, ולא מרצון, החיבור לא יהיה אמיתי.
אז הם המשיכו להסתכל אחד על השני... וכל אחד פנה לרחוב אחר,
לשניהם היתה את  התקווה... שהם ימצאו משהו טוב,

מישהו שילך איתם על אותה המדרכה, שלא יהסס אפילו לשניה לחצות בשבילם את הקו האסור,

הם לא ידעו שאין אחד כזה, שיוותר על שלו בשביל מישהו אחר.

בזמן שישנו שנה ארוכה, העולם השתנה, אכפתיות אפכה לאפטיות חסרת תקדים,

העולם הוא לא העולם שהכירו ולא כולם נחמדים.
הם התעוררו לעולם שחור, שניהם המשיכו לביתם וחזרו לישון ,התפללו לא לקום לעולם.
הם לא ידעו... שאם רק הם יסכימו לרדת מהעץ הגבוה שלהם, הכל היה משתנה,

הנכונות בעולם היתה חוזרת, כי הם אלו שמשקפים את העולם.

גם אם יש לך את הצד שלך,ואתה מלך בו,ואתה הכי מאושר בעולם בתוכו, ויש לך הכל...

זה עדיין לא אומר שאתה שווה משהו.

הצד שלך... הוא... לא שווה כלום, אם אין מי שיהיה איתך!

______________________________________________________________

יכול להיות שלמלכת הקרח נמס הלב??? (-אבל אני לא אוסיף לדבר היום)