שלשום זה קרה, אחרי שש שנים של מחבוא ועידון שפה, החלטתי לספר לה את הכל, במפורש, בלי להחביא מילים בלי להסתתר אחרי מילים אחרות.
ראיתי תמונות רצות בסרט נע והמשכתי לספר לא הפסקתי לרגע
הרגשתי כל מילה עם כאב בחזה וחצי דמעה בעיין וסיפרתי לה.
סיפרתי לחברה הכי טובה שלי, מה קרה אז...לפני שש שנים, לא הסתרתי את זה ממנה
ואומנם דיברנו על זה פעם אבל לא ככה לא יכלתי לספר לה את הכל.
מוזר היא לא שפטה אותי בניגוד לאופי שלה היא דיברה איתי.
גם היא חושבת שאני צריכה לספר את זה לאיש הגדול אבל אני עדין לא מוכנה לעשות דבר כזה.
אחרי שסיפרתי לה הצלחתי לבכות אחרי המון זמן.
סיפרתי לה שאני עדיין מפחדת ממנו ועל פחדים אחרים שצצו. סיפרתי לה שהעיפו אותו ממקום עבודה בגללי,
וסיפרתי לה שעדיין למרות הזמן שעבר אני לא יכולה לעמוד מולו, ואני עדיין ארעד ואמעד הרבה לפני שאני אספיק לנשום.
היא אמרה שאני צריכה עימות...נקודה עדינה, אבל שורה תחתונה, אני מעדיפה למות.
אמרתי פעם שאני מפחדת רק מהפחד עצמו...זה נכון , כשאני רואה אותו אין לי שליטה על הפחד ואולי זהו...הוא הפחד.
סיפרתי לה הכל...עכשיו אני חוזרת לנקודה שבה אין לי כלום ...גם לא אותה.
לבד!
הכי לבד הכי עכשיו
כמה טוב וכמה רע
הכל בבת אחת
ככה סתם בלי אף אחד
מבינה עכשיו הגלגל חזר
נקודת מוצא לא ברורה
בלי ברירה
שוב לבד
כמה אפשר
למה עכשיו
אני יכולה אני חזקה?
אני לא פה
אני לא שם
אני איתו אני איתם
אני ככה אני גם
דיי! אני לא יכולה
לבד בדד
אבל הוא נחמד
תחושת נתק ואכזבה
זה לא הוא זה אני
וזה הכי גרוע שאפשר
אפשר להבין קשה למצוא
למה דווקה לי הכל יכול לקרות?
כינוי:
פשוט א'
בבלוג זה
בכל הבלוגים
