לזכר ימי התום

רבים שואלים מהי הפואנטה בלהיות אני, מה מיוחד בי שאין לאף אחד.

מוזר אבל לעולם אף אחד לא יראה בעצמו מה שאחרים רואים בו, וזה לא מתוך חוסר אמון עצמי או זלזול

פשוט, רוב האנשים, זקוקים לנו יותר מאשר אנו זקוקים לעצמנו, או שאולי בעצם אנחנו לא יודעים כמה אנחנו זקוקים לנו.

במקומות מסוימים, בשלבי נפילה, פתאום מתגלה כח אחר, אחד כזה שלא ידענו על קיומו.

התכלית שלנו מתבהרת ויש כאלה שגם אז, בשעת משבר, נפילו ומצוקה, לא מוצאים ולא יכולים לשלוף את הכוחות

כדי לעזור לעצמם.

 אז איך בעצם עושים את זה?

שיחות אישיות אחד על אחד עם עצמך?

ציור עצמי בערום מלא?

הכרת האני העצמי?

או שאולי בעצם כדי לשלוף את עצמך מהבוץ אתה בעצם רק צריך לבקש עזרה!

מוזה פילוסופית משהו לילה טוב לכל בית ישראל!