לזכר ימי התום

ככה קרה, לא היתה לך ברירה
רק ללחוץ על ההדק, לסגור את הסדק
הרעש הזה לא עשה לך את זה
העדפת את השקט, הרגשת משותקת

לא שלך, ואיך הוא אוהב אותך
ככה צוחקת, קטנה ומודחקת
השלכת את הכל, לא יכולת עוד ליפול
כי היית כבר למטה, כבר למטה...

את רצה הביתה
מטירוף מתמשך,
לאבד את עצמך לרגליו
את רצה הביתה,
להשיב את עצמך לעצמך מנשימותיו
את רצה הביתה,
אל החום המוכר מעוד יום מנוכר
הביתה הביתה,
אל השקט שלך ששומר אותך...

ככה קרה, שאת מכורה
לגופו הפתוח, לבוא ולנוח כרעם בהיר,
הוא מנסה להסתיר בקולו הקורא לך
את מה שחסר בך,
ובכלל, זה עולם מבולבל,

מתפוצץ מכל עבר, מרוח בשקר,
קל לגלוש, לאבד קצת את הראש
אז את שטה, ואת שטה...

את רצה הביתה...

אין פנסים, רק שבילים מכוסים
ערפל מתבהר לסלוח,
אין זיכרון, רק הבהוב אחרון
שמנסה להחזיק אותך בכוח
אין אהבה, רק הרגל שכבה,
אז אל תתני לו את ליבך לבטוח
אין אשמה, יש רק חומה!
לנפץ! לשבור! לפרוץ! לסדוק! בכוח!

את רצה הביתה...