לזכר ימי התום

… והארץ תשקוט , עין שמים אודמת

תעמעם לאיטה על גבולות עשנים.

ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת…

לקבל את הנס האחד אין שני.

היא לטקס תיכון . היא תקום למול סהר

ועמדה, טרם-יום, עוטה חג ואימה.

אז מנגד יצאו נערה ונער

ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.

לובשי חול וחגור, וכבדי נעלים

בנתיב יעלו הם הלוך והחרש.

לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים

את עקבות יום-הפרך וליל קו האש.

עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע,

ונוטפים טללי נעורים עבריים _ _

דום השנים ייגשו, ועמדו לבלי נוע.

ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.

אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם,

ואמרה: מי אתם? והשנים שוקטים,

יענו לה: אנחנו מגש הכסף

שעליו לך נתנה מדינת היהודים,

כך ויאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל,

והשאר יסופר בתולדות ישראל.

תמיד זה זיעזע אותי הקטע הזה הוא שינה בי משהו הרגיע והרעיש בו זמנית

אני לא טובה בלהתמודד עם שכול ואבל והלוואי ולא נצתרך

אבל זו ארץ שחייה בצל השכול והכאב וזה ידוע

היתי היום בטקס ראשון מחר יש לי עוד שניים להיות בהם

פתאום הכל קיבל משמעות אחרת

ראיתי את התגובות מהפוסט הקודם אני יודעת שאני צריכה עזרה

אני לא יכולה להרשות לעצמי פסיכולוג

אבל היי...אני ילדה חזקה!

סך הכל לשנות כיוון אני יכולה לעשות את זה , יקח לי קצת זמן

אני חוזרת לפוקוס.

ואגב הנשק שכיוונתי לא היה טעון והמחסנית היתה רחוקה אלפי שנות אור,

זה לא הופך את זה לבסדר, אבל זה קצת יותר הגיוני.

הגיע הזמן לשחרר קצת מטענים, לפני שזה יתנקם בי.

לילה שקט.