לזכר ימי התום

זה התחיל לפני 4 שנים, המערכת יחסים המסיבית הזו, מוזרה ככל שתיהיה היתה בה המון אהבה מצידי

אבל זו היתה אהבה חד צדדית.

כשהיתי בכיתה יא' היה המפגש הראשון, בדיקות, בחינות, לראות את הנכונות והמוכנות לקשר.

ואז זה הגיע...הדבר היחיד שעניין את הצד השני היה מראה, קיבלתי פתור ויכלתי לעשות מה שאני רוצה

באותו יום חזרתי הביתה חצי בוכה אבל מעודדת כי ידעתי שאני אמורה לחתום גרעין נח"ל ואולי זה מה שיעזור לי להלחם

בדעות הקדומות של הצד השני התחלתי תהליך ארוך שבסופו הובטח לי הרים וגבעות

חשבתי שחצי שנה מחוץ לבית בקיבוץ יסדרו את העניינים אבל חודש לפני שעברתי לקיבוץ שוב הצד השני דחה אותי

חשבתי על פתרונות אחרים והחלטתי שללכת לקיבוץ לחצי שנה ולחזור עם זנב בין הרגליים זהו לא הפתרון

וככה שבוע לפני המעבר לקיבוץ חתמתי ויתור.

בינתיים סימתי את כיתה יב' לא היה לי לאן למהר והיתה לי שנה שלמה בבית עד למפגש עם הצד השני.

בשנה הזו עבדתי קשה בעיקר על עצמי, הספקתי להדריך נוער עולה מאתיופיה וחצי לנהל בית קפה.

ועדיין הצד השני היה עקשן מתמיד שלחתי לו מכתב הסברתי את הרצון שלי להיות חלק ממנו

ואז אחרי שנה הוא נעתר...בחיוך גדול קיבלתי תאריך מוזהב בתוך מעטפה ולא היתה מאושרת ממני מעולם

במשך השנה הזו הורדתי 15 קג וזה מה ששכנע אותו, ואולי לא.

חודש אחרי שהצד השני נעתר כבר היתי בבקום מחוייכת עם כל המשפחה ונכונות לעבור כל קושי אפשרי

הנכונות הזו...להתחתן עם הצבא, קשה לרכוש אותה אבל למי שכבר יש אותה קשה מאוד לאבד.

אחרי זריקות חיסונים בדיקות תביעת אצבעות ומליון ואחת מסמכים היתי בפנים בקודש הקודשים

היתי חלק מצבא הגנה לישראל וכל כך היתי גאה.

פגשתי קצין מיון ששאל איזה תפקיד אני רוצה, היות ולא קיבלתי מניל"ה (שאלון העדפות) לא ידעתי מה האפשרויות העומדות בפני.

הוא הציע לי כמה כמו מדריכת מחשב, רשמת משפטית, פרליגלית, הסתכלתי בחצי עיין אמרתי שאני צריכה זמן לחשוב ויצאתי החוצה

הגנבתי פלאפון למרות שאסור וחייגתי לחבר של אבא ואמרתי לו שאני לא רוצה אף אחד מהתפקידים הוא שאל מה כן אני רוצה ועניתי שח"ם (שרות חובה משטרתי).

בחיוך גדול נכנסתי לקצין תורן שחזר ברצון על האפשרויות העומדות בפני ואז עמד המום היות והתווספה לי אפשרות.

אמרתי שח"ם ואז היססתי, השאלה הבאה היתה...רגע...שח"ם זה יומיות נכון?

הוא הנהן, "אני רוצה תפקיד רחוק מהבית, ובשום אופן לא יומיות, בלי התעסקות במחשבים זה אפשרי?"

הוא חייך ואמר כן בחרתי להיות רשמת משפטית....לא היה לי מושג מה זה אומר, זה יומיות עבודה מול מחשב וקרוב לבית. אבל הצצה קטנה בשם התפקיד שוב היה אומר לי כל כך הרבה.הלא כן?

הגעתי לתירונות במחנה 80 סיימתי והגעתי ליחידת יבד"צ (יחידת בתי הדין) אחרי שעה אחת ביחידה כבר כולם הכירו אותי (ולמזלי זוכרים אותי לטובה עד היום) כשהסבירו את התפקיד אמרתי שכנראה נפלה פה טעות, כי אני דיסלקטית לא יכול להיות שאני אקליד במשפטים לא יכול להיות שאני אשב כל כך הרבה זמן לכתוב ולהקשיב.

אמרו לי שיהיה בסדר ותוך יומים כבר היתי בקורס רשמות (קורס של חודשיים על תקופת החגים..אטרקציה)

הקורס היה מתיש ומתסכל בעבורי ברמות על שקשה להסביר.

וככה שוב הצד השני פגע בי למרות כל היכולות שלי למרות כל המקומות שיכלתי לעשות בהם טוב, הגעתי למקום היחיד שלא היה מתאים לי.

נכנסתי לתפקיד ומהר מאוד דחפתי את עצמי אחוצה מאולמות הפסקתי להקליד ופניתי לנשיא בית הדין דאז...***** " אני רוצה לדבר איתך, אני לא יודעת מה הפרוצדורה הרגילה ואיך אפשר ולמי מותר פשוט חשוב לי להוציא את זה"

הוא חייך "שבי" עכשיו הגיע הזמן להגיד שהוא אחד הדמויות היותר משמעותיות וראויות להערכה והערצה בצה"ל, ובעבורי. (יש רק עוד כמה כאלה)

"אני לא חושבת שאני מתאימה לתפקיד...תבין הדרכתי כל החיים שלי מוזר לי להיות במקום שרק היד עובדת, או במקום שאני תפאורת רקע, אני לא אסתדר"

השיחה התארכה קצת ובסופה היתי מש"קית חינוך בלי תקן ביחידה, ארגנתי מפגש עם נגמל מסמים ועוד כל מיני הרצאות.

הרגנתי גם סיור לירושלים, רק שעד מועד הסיור כבר לא ממש היתי חלק מהיחידה

הצתרפתי לסיור בחופש שבין ההכנה לקצונה לקורס עצמו בתור מאבטחת בסיור.

הפניה מקורס קצינים היתה טבעית וככה גם התשבוחות וההמלצות המדהימות שקיבלתי.

נכנסתי לקורס קצינים אחרי שמונה חודשים בצהל, ושוב אושר ענק וגדול שסוף סוף אני באמת אעשה את מה שאני צריכה יכולה וראויה לו.

במהלך קורס ההכנה לבה"ד 1 עליתי לועדה (המלצה להדחה) בגלל שנכשלתי במבחן חינוך, אני, דמות חינוכית, מדריכה, מרושת ישראל...קרבות רמטכלים נשיאים התקווה נכשלתי, מהסיבה היחידה...היה לי קשה מאוד עם תאריכים. כשעליתי להדחה עמד מולי מפקד המגמה שהיה אישיות בפני עצמו, ואז הוא שאל אותי שאלה כזו "את חושבת שאת יכולה להיות קצינה? איזה מן קצינה את רואה את עצמך??" הסתכלתי ועלה לי חיוך ואני יכולה להישבע שהיה לי ניצוץ קטן בעיין, אמרתי שאני רוצה להיות כמו מפקד ההכנה (הדמות השנייה הכי מדהימה וראויה בעיני להערכה והערצה בצהל) הוא שאל למה דווקא הוא, עניתי..."הוא הבנאדם הכי קצין שאני פגשתי, הוא מתנהג כמו קצין אידאלי.." זה הזמן לציין שהוא היה חכם ברמות שאי אפשר לתאר, ג'נטלמן, מוכשר בעל כריזמה אדירה, ועמד לפני חתונה:).

בכל מקרה אחרי זה חזרתי לקורס עם חיוך ואפילו לא היתי צריכה לעשות שוב את המבחן חינוך (הזיכרון שלי עובד לתווך ארוך לכן הסיכוי שהיתי זוכרת את הפרטים באותו היום אם היתי עושה מבחן הוא אפסי)

מפקד המגמה אמר שחסר לי שהוא ישמע שלא עברתי את המבחן בבהד 1 ושהוא סומך עלי.

עם חיוך סיימתי את ההכנה והגעתי לקורס עצמו בבהד 1 זה קורס שאני לא רוצה להרחיב עליו, בעיקר כי קשה לי

שלושה שבועות היה מדהים, עם קצת בעיות פה ושם וקשיים בלי סוף ועדיין מדהים, אחר כך היתה איזו שבת אחת

באותו הערב הכל התהפך, קיבלתי הרעלת קיבה, לא הפסקתי להקיא שבוע ולקבל עירוים במשך עוד שבוע והשיא היה שבוע גימלים.

כשקיבלתי את הגימלים לא הפסקתי לבכות (ולהקיא) היתי חלשה מוטשת וידעתי שזהו הסוף, אחרי השבוע גימלים חזרתי והיתי עוד שבוע בבהד 1 אחר כך עפתי (בצורה לא פיריית אני אספר את הסיפור פעם אחרת) זו היתה הסכין השלישית בקשר.

חזרתי ליחידה שלי אחרי שבוע שבורה מותשת חסרת מוטיבציה, אמרו לי שיש לי אפשרות לחזור אבל לא היה טעם

היה תפקיד אחד שרציתי, להיות מפקדת קורס רשמות, והתפקיד הזה נתפס,אני לא בנאדם של משרד אני בנאדם של הדרכה, וקשה לקבל בתור קצין הדרכה בשנה הראשונה, אם היתי חוזרת היתי הופכת להיות קצינת שלישות, אל תעלבו אבל זה לא אני.

ואז נשברתי ביחידה הדרך למטה היתה קצרה.

כל ההילה שהיתה לי לפני הקורס קצינים נעלמה ולא היה לי את הכוח להוכיח את עצמי או לנסות יותר גבוה פשוט ויתרתי

חצי שנה לפני השחרור חתמתי פסילת מקצוע אף אחד מהקצינים שאהבתי לא היה טוב נשארו שניים אבל כבר לא באתי איתם במגע ועבודה יומיומית, הזדכתי על המורעלות מצהל ופרשתי לתפקיד הכי פישרי שאפשר.

אני ש.ג מתוך בחירה מלאה שלי מתוך ויתור על מאבק

לא נשאר לי יותר כח להתמודד עם המערכת הזו ועכשיו...עכשיו אני חודש לפני שיחרור

היתי אמורה להשתחרר לפני שבוע, אבל איזה אידיוט בבקום לא הזין לי את הקיצור, ושוב צה"ל שכח אותי.

אחר כך שואלים למה אנשים לא רוצים לתרום.

פוסט המשך בקשר למה השגתי בצהל (והיו גם דברים טובים) ומה איבדתי אולי מחר:)

סופש מדהים.