לזכר ימי התום

בחיוכיי רואים דברים, שרואים בעינים עצובות של אנשים אחרים

בשתיקתי רואים מילים רבות, שנשפכות מפי אנשים פיקחים ושיכורים

אני השתיקה והרעש, העצבות והשמחה

ברגע אחד הכל פתאום הופך למשהו חדש.

וכוחותי אינם אוזלים לעולם, הם מתחדשים כמו מי ים, עם הגשם, טיפה אחר טיפה.

והפחד, הוא המחלחל לו, לאט, ומרקיב כל וריד, גיד, עלה וענף.

ואני בטיפשותי וחוכמתי כאחד, עומדת ניצבת כסלע איתן.

בלי למצמץ מול ענן חולות המדבר,

בלי לוותר על שמש, ביום חורף קר

וטיפטוף ביום חמסין, מתיש ומוזר

ועכשיו זה הזמן לגלות את פניי בשיא עוצמתי

בשיא פגיעותי

ללא מילים, ללא עבר

ניקיון, דף חלק ,בצורה לא ברורה,

שעליו ישפכו מילים, צבעים, גבס ודם

חיוכים, דמעות, שוקולד, מלח וסוכר

ומהדף הזה תפקידי ליצור את עתידי

וההווה הוא מפיק החומרים, ספק היצרים, התאוות,

המזימות, הכוחות, האמונות והתפילות.

ואני בחולשותי הרבות, מעצימה את התחושות,

נופלת לבור שממנו... הכל הופך למשהו חדש

מתערבלת בעצמי, נאחזת בענף, מבקשת אותך לצידי,

מבקשת אותה גם,

והמילים אינן מפסיקות לזרום, לאוזנים ארלות,

כול אוזן שמוותרת על מילה, אוזני שלי אוספת אותה

ומוחי מעצב אותה למשהו חדש, פחות נורא

יותר שלי, פחות כללי.

ובעוד עתיד, שעה, יום, שנה, עשור או יובל

יעמוד מולכם משהו אחר.