אני לא יודעת למה, מה שהיה אמור לעשות לי טוב, כלכלית, נפשית, חברתית, הפך לכל כך קשה.
התפטרתי מהבית קפה, כי המשכורת לא משהו, וכי דברים שנופלים עלי לא אמורים ליפול עלי, ופעם ראשונה שלא היתי פראירית
וכשהרגשתי שזה לא מתאים לי, לציפיות שלי, למטרות שלי, פשוט קמתי והלכתי.
וזה צעד שהוא מצויין לי.
אז למה בכל זאת אני מרגישה חרא?
אני חייבת לצאת מהבית, זה לא בגלל ההורים שלי, לא בגלל חוסר הפרטיות, אני פשוט לא מוצאת את עצמי יותר
הכל מפחיד אותי פתאום, דברים מתחילים להיות כבדים
אני יודעת שצריך לחיות את החיים לזרום עם השינויים
שיש בי המון ואני יכולה להצליח
אבל ....מה עם כל אלו הם רק קלישאות?
מה עם אני אמצא את עצמי כמו דודה שלי, באמצע החיים בלי כלום, מה אם אני אגלה שפספסתי את המטרה
צריך להנות בחיים, בשביל להנות צריך כסף, בשביל לעשות הרבה כסף רצוי להיות עצמאים, כל מיני יעדים ומטרות הופכים לנקודה רחוקה באופק
וכל פעם שמישהו אומר לי, "נו באמת נראה לך שאת יכולה לעשות את זה, תיהי מציאותית", זה הופך רחוק יותר, ואני מאבדת מהביטחון, בי, ברצונות שלי, ביכולות שלי, אני שוב מרגישה קטנה.
פעם היתי משתמשת במין כדי להעצים את עצמי, היום אני כבר לא עושה את זה ואני בונה את החשיבה שלי בצורה מונוגמית ואני חייבת לציין שזה הופך לדברים הרבה יותר גרועים, כי אין לי לאן לברוח יותר.
אני צריכה שינויי מהותי בחיים ואין לי מושג, איפה, לאן, מה, מי ואיך.
כינוי:
פשוט א'
בבלוג זה
בכל הבלוגים
