לזכר ימי התום

קראתי לה...כמה פעמים

היתי זקוקה לה נואשות, אפילו אפשר להגיד שהתגעגעתי, עם כל התקופה האחרונה, היא היתה הדבר היחיד שהיה חסר לי בתוך כל הבלאגן.

הקשר שלנו הוא זה שחיזק אותי תמיד בחיים, כאילו היא היתה שם מאז ומעולם, ונעלמה רק לתקופות קצרות, כשמצאה משהו יותר חשוב לעשות.

היא עמדה מולי במלוא תפארתה, השילה את החלוק הלבן והמעצבן שהתנפנף.

חייכה עם השיניים המלאות ברק שלה,צחורות, אף קטן, שפתיים עבות, אדומות כתומות.

הסתכלתי עליה, חייכתי והתחלתי לכתוב.

היא עשתה לי אצבע משולשת הסתובבה לבשה את החלוק בדרך החוצה

הסתכלתי המומה, ניסיתי לקרוא לה

אבל היא כבר לא היתה...

וככה נעלמה לי המוזה.