לזכר ימי התום

כשהשיר הזה ברקע, פתאום אני משנה פרספקטיבה זה תמיד ככה.

המרכז מוציא לי סיבות מתחת לבלטה למה לא לסיים את הרומן שלנו שהתחיל ביום שנולדתי.

פתאום יש לי אופציה לקידום, למרות שאני אשמח לקידום הזה, כרגע, אני חייבת לדאוג לעצמי ברמת ההשכלה.

החלטתי לעבור לצפון, אני עומדת בהחלטה הזו,ב9.9 יש לי יום פתוח אני מניחה שתוך חודשיים אני כבר לא אגור פה

מה שאומר שמעכשיו לא יוצא ממני שקל, בזבזתי 4000 שקל מיום שהשתחררתי זה אולי לא המון כסף, אבל זה כסף שהלך על שטויות

אני צריכה ללמוד לנהל את עצמי נכון.

ולמצוא עבודה בחיפה, הדירות שם הרבה יותר זולות מהמרכז ככה שהבעיה שחשבתי שתיהיה לי, לא תיהיה!

 ודירה עם שותף/ה היא בהחלט אופציה שאני יכולה לקחת בחשבון.

עכשיו נשאר לבצע, לא יודעת אם אני מסוגלת להרפות את האחיזה, אני יודעת שאני כל הזמן אומרת שאני רוצה לעזוב את הבית,

אבל אני לא הצלחתי להיות לבד שבוע אחד, אז בעיר זרה, דירה משלי, לבד כל הזמן?!

ואני באמת לא רוצה לוותר על האנשים שיש לי בחיים כרגע, פתאום הבנתי, שאני לא פה, עשרים דקות נסיעה מהכל, מהעבודה, מהחברים, מהמשפחה, שתי דקות מכל סבתא, חמש דקות מכל דוד, אני שעה ברכבת ועוד חצי שעה כדי להגיע לרכבת.

אני הולכת להיות רחוקה מכל מה שאי פעם הכרתי.

הימורים????????

יהיה לי את האומץ?

אני באמת רוצה את האומץ הזה, זה החיים שלי העתיד שלי, יהיה קשה למישהו לשכנע אותי להישאר פה.

אף אחד גם לא ינסה לעשות את זה, אבל אני....אני כל הזמן מוצאת סיבות למה לא, למה לא עכשיו.