לזכר ימי התום

...שאני תמיד מסטול כזה"

פעם מזמן כתבתי פוסט, דיברתי בו על רגשות, כאלה שיש לי כאלו שחשבתי שאני לא יכולה לפתח

וכאלו שחשבתי שמתו,לא כתבתי על הפחדים שלי.

אני בנאדם פחדן, מוג לב כמעט, אני לא יכולה להיות לבד, אני מקיפה את עצמי באנשים כדי לא להתרכז בי, בפחדים שלי.

אני לא ישנתי לבד אפעם, תמיד אחותי היתה לידי.

אני לא יכולה לישון באור, אפילו אם יש רק טיפטיפה, אבל אני מפחדת מהחושך.

אני מפחדת מהמילה לא, מההשלכות שלה ומדברים שבאים בעקבות...

אני מפחדת להגיע לנקודת שפל, בדיוק כמו שאני מפחדת להגיע לשיא.

אני מפחדת לעשות טעויות.

אני מפחדת שמישהו אי פעם יצליח לעשות את מה שאיזה בהמה ניסה פעם.

אני מפחדת שלא יואהבו אותי, אני מפחדת להישאר לבד

אני מפחדת להיות כלומניקית, אני מפחדת להיות עניה

אני מפחדת מבדיקות, מלמות, מדם

מאנשים רעים....

מכלכך הרבה דברים אני מפחדת

אבל הכי אני מפחדת....מעצמי.

זה לא הפוסט שהתכוונתי לכתוב, אבל זה מה שיצא לי.