לזכר ימי התום

בכלל...מה עושים עם כל המחשבות שרצות בראש, מאיפה הם באות?

איך אפשר לסדר ראש כשכל מה שרץ בתוכו קשור לאנשים אחרים??

כל פעם שאני שוכחת משהו בכח הוא צץ ממקום אחר, כאילו מסרב להעלם,

והעובדה הזו...שאנשים לא יודעים להתמודד עם מה שיש לי להציע, להראות,

הם לא מסוגלים, לא כי אני אני,פשוט  כי אני אני וחצי.

חופש...

היום יש לי יום שלם שמתבזבז

זה לא רע, זה גם לא טוב, היתי מעדיפה לעשות עם עצמי משהו,

אבל מה? מה אפשר לעשות בלי כסף?

שטויות, אני אסיים את הספר שהתחלתי לקרוא (המכשפה מפורטבלו) קצת מחשב ,טלויזיה

השכנה תבוא, אולי אני אשכנע אותה ללכת לראות ים,

כבר המון זמן לא ראיתי ים, אני מקווה שיהיה נעים בשביל לעשות את זה.

נעצרתי בכל הנוגע לדירה, אני לא מצליחה להעיף אותה, וזה חבל זה עוד כסף...וזה עוד לבד

אני לא יודעת למה כל כך קשה לי להיות לבד, עם עצמי, היום יותר קל לי... ובכל זאת קל לי כי אני מקיפה את עצמי אנשים

מליוני אנשים ללא קשר לצבע גזע דת ומין, רק שיהיו קרובים, שאני לא אתקע עם עצמי יותר מחמש דקות בשתיקה מביכה

סוג של דייט לא מוצלח עם עצמך, באמצע החיים לבלות עם אדם שאתה מכיר כל חייך אבל מתקשה להבין...

בכל מקרה שיהיה לכם יום מקסים אני אשתדל שגם שלי :)

בין כל החיפושים שלי, ביני לבין עצמי, אני יודעת את האמת, זה מה שמרגיז פה

אני יודעת מה מגיע לי, מה אני שווה, וכמה כוחות יש לי, איך זה אלוהים איך? בדיוק שאני צריכה את כל הכוחות, להוכיח את עצמי

להראות מה אני שווה אני קורסת תחת נטל המעמסה ונופלת, נשברת קליל,

מגיעה שנייה לפני קו הסיום באפיסת כוחות ונותת לכל ה22 לעבור אותי למרות שאני היתי הראשונה תמיד

לעמוד מולי בתבוסה שכזו, בידיעה שהרמתי ידיים, כל הזמן נלחמתי עם זה, עכשיו אני יודעת מאיפה הפחד הזה נובע,

אני מפחדת להצליח, כל מה שעולה חייב לרדת, הגלגל מסתובב

ואני....אני לא יכולה לראות את עצמי בנפילה, העליה שלי חייבת להיות יציבה וגם ההחזקה שלי שם,

אני חייבת לנצח את כח הכבידה, אני חייבת להוכיח לכולם שאני חזקה

לביאה אמיתית בלב קרב, לעולם לא תוותר, תמיד תמצא את הכוחות להאכיל את משפחתה.

אני בונה את עצמי מחדש, את התשוקה הזו לחיים שכמעט נעלמה בלי סיבה נראת לעין,

מעולם לא היתי דכאונית כמו בתקופה האחרונה, אבל אני אחריה ואין לי כוונה לחזור לתקופות חשוכות כמו זו.

כשאדם נמצא למטה בתחתית הוא מאבד את הכוחות לנסות, את השאיפות את המטרות, אני לא רוצה שזה יקרה לי

אני רוצה לעבוד קצת, לטוס לתאילנד או דרום אמריקה, להכיר את האהבה שלי, לעשות ילדים, להגיע לדרגה של שף קונדיטור.

לעמוד שם שברזומה שלי שניים או שלושה תארים, קשה לעשות את זה, הדרך לאושר רצופה מכשולים, אבל אני אעשה את זה כמו גדולה, גם אם זה יקח זמן, קצת יותר ממה שתכננתי

גם אם בדרך יהיה לי קשה, הדבר היחיד שלעולם יהיה אסור עלי לוותר הוא אני, עשיתי את זה יותר מידי הגיע הזמן להמשיך.

אני יודעת שאני נעה במהירות מסחררת בין הטוב לרע, בין אושר לדיכאון, בין בכי לצחוק, אני יודעת כמה אני מורכבת.

מורכבות היא לא דבר רע....רק לוקח יותר זמן לפצח אותה.

שבוע טוב

ולפעמים זה נראה כאילו הזמן הופך איטי יותר, ואתה יכול לקבל מהסביבה יותר, ללמוד יותר ולהבין.

ולפעמים זה נראה כאילו חלון נשימה נפתח בפניך ויש לך דקה אחת יותר בכל שעה.

הסתכלתי היום על דברים שאמרתי חוויתי במשך השנים, מעולם לא עצרתי לא הסתכלתי אחורה כדי לראות עד איפה הגעתי

אם השגתי את המטרות והיעדים שלי, אם פחדתי בדרך, אפעם לא הסקתי מסקנות ממה שעשיתי

למדתי תוך כדי ריצה, וזה כמעט  בלתי אפשרי.

והיום בנשימה הראשונה שנשמתי מזה הרבה זמן, נשימה של אויר נקי, של מחשבה,

היכולת לעמוד איפה אני ביחס ליעדים שהצבתי לעצמי, ביחס לבני גילי וביחס לסביבה, זה עדיין לא מספיק כדי להבין מה הלאה , אבל זו התחלה.

לפני קצת יותר מחצי שנה התחלתי לכתוב אוטוביוגרפיה בידיעה מוחלטת שגיל 21 זה מוקדם, אבל זה נבע מהפחד לשכוח...

לשכוח את מה שעשיתי את  מה שעברתי, אנשים שפגשתי דברים שחוויתי, אני חוויתי הרבה, אך מעט מאוד ביחס לחיים.

מה שיש לפני לא זוהר ונוצץ כמו חלומות של אחרים, מה שעומד לפני קורץ לי ומקבל אותי בחיבוק, עבודה קשה, ניסיונות להשיג יותר, להילחם על מה שיהיה לי.

אולי סוף סוף קצת חו"ל, חבר, אולי הגיע הזמן למשפחה, לאט לאט, צעד ועוד צעד בתוך עולם של מטרות בלתי נראות לעין בלתי מזויינת

ואני עומדת פה יודעת מה מצפה לי מכירה את הקושי ומתפללת לאלוהים שאני אצליח לעבור את כל זה בגבורה, שיהיה לי את מה שאני צריכה כדי להצליח, כדי שיהיה לי את האומץ הדרוש להגיע ולעמוד בראש מקומות שאני מציבה לעצמי.

אני צריכה לבנות לעצמי ביטחון, את זה אומרים לי מגיל קטן, אבל הסתדרתי מצויין גם בלי, עד עכשיו, העמוד שידרה שלי מתפתח, אני מקווה שמהר, שהביטחון שלי ייצב אותי ולא הפוך.

מי שלא מכיר אותי עלול לטעון שאני בעלת בטחון עצמי מופרז, אבל זה לא נכון, כל אחד וההגנות שלו.

מוזר לי שבזמן האחרון הבלוג הופך אמיתי, אבל ככה גם אני, הניסיונות להפוך להיות אדם יותר חזק וביחד עם זאת לאדם יותר טוב, לא לפגוע במעלות שיש לי ובכל זאת לדעת להגיד לא, לעמוד על שלי ולהתנהג כמו אחת שאחראית למעשיה סוף סוף.

ניסן הוא חודש הניסיון, חודש של התחדשות כוחות, ראש כל החודשים, מוזר לי לדבר על החודשים העיבריים  בבלוג חשבתי אפילו גם קצת על השיעור ששמעתי היום, אבל אני אוותר בשלב זה:)

שבת שלום