לזכר ימי התום

בחיי שלבד לי

ונמאס לי לישון לבד

אני שונאת את זה 

עמדתי באמצע החדר

מנסה להתאפס ולהבין מה קרה

פושט חולצה ומכנס

גם את הגופיה והחזייה

נכנסת מתחת לפוך ומתכסה עד הראש

אני מנסה להיות אני, וזה ממש מוזר להיות רק אני

27 שנים שאני מושפעת מהסביבה

בוחרת בחירות שגויות

ולא עוד

ועכשיו , בא לי קירבה, אבל לא את כולם, לא כל אחד.

בא לי אותך שם, כן אתה מעבר למסילות הרכבת,

משהו בך מנחם ומרגיע אותי, למרות שאתה לא מאוד בנמצא לאחרונה.

אני מנסה לקרב את הטוב ולהרחיק את הרע,

אני ממדרת את עצמי מרגש, נמנעת מפגיעה.

ולאט לאט היד נשלחת מלטפת,

צוואר, חזה, מתעכבת על פטמה

כתף, בטן, ירך

אני כמעט שם.

ואני נוגעת בעצמי, בפעם הראשונה מאז המון זמן, באהבה, בצימאון

ברצון לגמור.

האצבע מסתובבת על הכפתור,

הראש כבר לא מדמיין כלום ולא זוכר מי היה פה לפני

עוד נשימה, פיסוק רחב יותר,

אצבע חודרת, גניחה חנוקה, כל כך הרבה זמן חיכיתי לזה.

התפרצות לוע הר געש.

ואני נחנקת באחת, נזכרת ביד שלך על צאוורי, סוגרת עלי, גורמת לי להבין.

הפסקתי לנשום בלי להרגיש,

זרימת הדם חדה ובוערת בי.

אני גומרת מחניקה גניחה או שאגה, בודקת עוד רגע אם מישהו נמצא או ראה,

וקורסת לתוך שינה עמוקה עמוקה.

מי יודע מתי תיהיה הפעם הבאה?!