אני בן אדם של מצבי רוח . אני מתעבת את התכונה הזאת אני גם לא מצליחה להיות אופטימית כשלא הכל ברור לי. אני מניחה שהכוח אבד לי . ואני לא יודעת בעצמי אם אני רוצה להבין . אני לא אוהבת מצבים כאלה. משתגעת משינויים בלי קץ . אין קץ. אני מתחילה להשתגע מהשיגעון של עצמי אני מתגעגעת למירב החייכנית שלא עניין אותה יותר מידי . אני מתגעגעת כל כך . מתגעגעת להרגשה המדהימה הזאת של לקום כל בוקר עם חיוך . מתגעגעת לצרחות והריקודים בחדר , למוזיקה על פול ווליום . למצברוח שאף אחד לא יכול להוריד . מתגעגעת לרגעים יפים . מתגעגעת לריגושים ולאקשן . אני לא יודעת למה אני לא מצליחה להינות ממה שיש . למה אני לא מצליחה להעריך כל דבר ולאהוב אותו . אני לא יודעת למה אני כל כך לא אופטימית ומירב כזאת בזמן האחרון . אני לא יודעת מה עובר עלי שרק כמה אנשים בודדים יודעים לעשות לי טוב וכשהם לא שם אני מוצאת את עצמי מתחרפנת . אני לא מבינה למה אני לא מצליחה להרגיש חלק בחיים בשביל מישהו שאני חלק גדול מהחיים שלו . אני לא יודעת למה אני כל כך מפחדת . אני לא יודעת למה אני מתאכזבת כל הזמן . אני לא מבינה למה ...אם הכל פשוט בסדר. למה אני לא מצליחה לאהוב את החיים . זה אחד הפוסטים הרציניים כי כבר כמה שבועות שאני מדחיקה. יש ימים שאני מרגישה כל כך מאושרת . אני חושבת שאולי בגלל שבעצם לא באמת חסר לי משהו ,אני מרגישה כאילו אין סיבה לכלום . אני אפילו לא בטוחה בחלומות של עצמי, בהגשמות ובשאיפות של עצמי . יותר מזה, אני אפילו לא בטוחה בשום דבר כבר. אני לא אוהבת להרגיש ככה.

התקופה הזאת כל כך מבלבלת . אני כבר לא יודעת בעצמי עם מה טוב לי ועם מה לא . ועל מה מותר לדבר ועל מה כדאי שלא . בכלל , אני מרגישה מרוחקת באופן מסיבי מהרבה אנשים שהצלחתי להיות קרובה אליהם פעם .

אני פשוט לא מוצאת את עצמי . אני לא מצליחה לעבור יום אחד מחוייך . אני לא מבינה את עצמי בכלל . אני חייבת לצאת מזה.

אני לא רוצה להפסיד דברים ולדלג עליהם בדרך,אני לא רוצה לדמיין טרגדיות , אני לא רוצה לבכות על כלום , אני לא רוצה לשכוח שיש אנשים שצריכים גם אותי , אני לא רוצה לזכור תקופה יפה כתקופה רעה .

אני פשוט הייתי חייבת לפרוק.

זה ממש יושב עליי. קשה לי להרגיש לא הרבה . אני מודה.  וככה אני פשוט מרגישה .

אין לזה קץ .

אני צריכה להבין את עצמי ואחר כך את האחרים .

ביי .