12/2007
כמו סיפור סינדרלה.
קטע ישן שכתבתי... בבקשה בבקשה תקראו ותגיבו
למרות שבטח יצא לי מאוד ארוך
אבל זה ככ חשוב לי, באמת חשוב.?
אבל אם בכל זאת אתם מתעצלים.. פשוט תקראו את הקטע
בצבע השחור למטה.. אחרי 2 קווים מפרידים.
ככה,פשוט ככה,היא חייה לה,עוברת יום ויום,
הצביעות,השקרים,הגעגועים,מלווים אותה למשך כל יום בחייה.
היא חושבת על היום שבו תכיר,אותו. את הנכון. את הנסיך שלה .
ופתאום זה נראה כמו מגיע.
העיניים נפגשות
הדקירה הזאת בלב, כל כך כואב.
והחיוך,שמשתרע על הפנים,כאילו ולא צץ לו לעולם עוד.
כמו בכי ראשון,חזק,של תינוק היוצא לאוויר העולם.
זאת אהבה.
היא לא יודעת , מה הוא חושב, היא לא יודעת, מה הוא מרגיש,אבל מה היא מרגישה,היא יודעת.
היא אוהבת,אוהבת אותו.
כל כך אחר
כל כך לא מהעולם שלה
אבל בעולם הדמיוני שהיא מציירת לעצמה,
הוא תמיד מופיע,
כדמות ראשית בטלנובלות המופיעות על מסך הטלוויזיה שלה,רוב הזמן.
החלומות שהיא הייתה רוצה להשיג,נמצאים בעולם הדמיוני,
והחיים האמיתיים,הפשוטים כל כך,נמצאים בעולם האמיתי.
וכשהם קצת ביחד,
כמו הר געש מתפרץ היא מרגישה,
בא לה כל כך,לנשק אותו,
להרגיש אותו,
להיות שלו,שיהיה שלה.
אבל ככה החיים,
רגע עובר..ברגע.
ואז כבר לא.
וזה עוצר שם כי כבר לא.
והידידות נפרמת
,כמו תפירה עדינה בבד.
והנעל נופלת,ונאבדת לה לעד.
והוא כבר לא בא לחפש אותה יותר.
הוא גם לא יבוא
הוא לא זוכר מי היא הייתה בכלל,
לפני הכל.
האשמות , כל כך הרבה שקרים,
כל כך הרבה צביעות,של אנשים,גורמים לו לשכוח.
לשכוח הכל.
אולי הוא מעולם לא זכר,היא לא יודעת.
היא מעולם לא ידעה עד כמה.
והדמעות יוצאות
ההרגשה ריקה
ואז צריך לחזור שוב לעולם האמיתי
ולחיות את החיים ככה
בלעדיו
להמשיך להאבק בחיים שניתנו לנו והיא נאבקת .
היא לא מפסיקה.
היא אוהבת.
היא שותקת.
מתחרפנת.
פגועה.
היא אוהבת אותו,
היא יכולה להשבע,
שהיא רוצה לטובתו,ותמיד רצתה.
היא לא פגעה בו מעולם
וכל מה שאומרים האחרים,
כל כך שקרים
היא שוב מרגישה את הריקנות ושוב את הבדידות הזאת,
הכאב הזה בלב הפחד מהחיים האלה,
בלעדיו.
היא כל כך צעירה, אבל כמו סינדרלה,
אחרי כל ערב,
אחרי כל הניצוצות שהיא מפזרת בעודה עם חבריה,
בעודה נמצאת לידו ,
כאילו לא אכפת לה,
כאילו לא באמת בא לה להדביק לו נשיקה אחת,
שיבין מה הוא מפסיד..
אחרי כל ערב כזה,
המסכה נופלת
הבגדים מתלכלכים
היא חוזרת אל הטרנינג
אל החיים הרגילים..
כי בחצות,
כשחשוך,
הכל חוזר להיות כשהיה
הזוהר
האושר עוזבים,
המסכה נופלת,
האיפור על הפנים..
היא חוזרת להיות אותה אחת שהייתה.
ושום דבר הוא לא אותו דבר.
היא לא מעריכה את עצמה,
היא יודעת שיש לה במה להתגאות,
היא יודעת שיש לה אופי,
שהיא מסוגלת לתת לו אהבה.
כי לא צריך יותר מזה בקשר,
צריך לאהוב,
ואם באמת אוהבים,
אז עוברים הכל.
כי היא יודעת,שהיא אוהבת אותו,
ושקשה לה לעבור הכל ושהזמן לא משחק לטובתה.
היא מספרת לו,
זה לא מעניין אותו,רק כדי שלא יפגע בה שוב.
הוא לא מבין.
אף אחד לא מבין אותה.
היא חוזרת להיות אותה אחת שהייתה,
לבדה,לעצמה.
והוא לא יעזור לה לעבור את זה.
כי הוא לא פה בשבילה
היא לא מבינה מה היא לא עשתה בסדר
למה שוב,מישהו מלמעלה ,
גומל לה כך.
אחרי פעם שהיא כבר נפגעה,
ואהבות שלא יצאו לפועל שוב,
היא לא מצליחה לשכוח.
כי בחצות
.כשחשוך,
הכול חוזר להיות כשהיה.
הזוהר
האושר
עוזבים
המסכה נופלת..
האיפור על הפנים..
היא חוזרת להיות אותה אחת שהייתה.
רק רציתי להוכיח לעצמי .
שגם פעם עברתי דברים רעים .
רק רציתי להראות לעצמי .
שתמיד יש יותר גרוע .
שהחיים זה חתיכת מבחן .
רק רציתי להראות לעצמי .
שגם אהבות כנראה באות והולכות.
רק רציתי להוכיח לעצמי .
שנפילות תמיד יבואו .
רק רציתי להזכיר לעצמי .
תקופות קצת אחרות .
רק רציתי לפרוק.
כי רע לי .
רק רציתי להסתכל על עצמי .
ולראות כמה השגתי.
כמה הפסדתי ,כמה עברתי .
רק רציתי לחייך ולראות מה היום אני מרגישה לעומת פעם .
מסתכלת אחורה ולא מבינה.
אבל התקופות האלה היו מלאות בדברים טובים .
בלי התקופות האלה,הנפילות האלה, לא הייתי מכירה אנשים שעשו לי ,ועושים לי את העולם יפה יותר. לדעת שהיה טוב וטוב שהיה .
ואני מתכוונת -לעצמי ,לסביבה ,לרגשות ,למשפחה . לדעת ולהאמין שבאמת יהיה טוב .
שלכל דבר יש סיבה.
כי אני חייבת .אני חייבת לא להפסיק להזכיר לעצמי שכן עברתי דברים . לא להפסיק להזכיר לעצמי שוואלה עוברים את זה כמו גדולים .
לא להפסיק להזכיר לעצמי שהבלוג הזה תמיד כאן בשביל שאני אוכל לפרוק.
זה קטע ישן שכתבתי מלא בזכרונות מהשנה-שנתיים האחרונות
שאני מודה בהם ,על כל רגע שעברתי .
אני פשוט ,
כאילו ומתחננת להתבגר.
כי יש כזאת הרגשה של מאיסה .
וכבר רציתי שינוי ,ושבוע היו לי עוד כמה אכזבות גדולות .
גם זה יעבור.
לזמן יש מטרה כנראה.
אחד הדברים שהכי הייתי רוצה כרגע, זה לחזור לבערך שנה וקצת לפני הפוסט הזה .
לילדה התמימה הזאת ,שחשבה שהעולם כזה וורוד.שהכל כזה יפה .מעבר לחייכנית גדולה ומטורפת ,לילדה שבאמת האמינה שיש עולם חסר אנוכיות ופחות רודף בצע . שיש עולם ענקי מעבר .לא לזאת שחזרה הביתה והחיוך שהיה מרוח לה על הפנים ירד כלא היה .
לזאת שבאמת חייכה .לזאת שהלכה לישון כל יום בלי שיושב לה משהו רציני על הראש. לזאת שבאמת האמינה שאהבה זה כמו סרט טוב בשישי בערב. לזאת שלא חשבה שלכל דבר יש סוף .לזאת שהאמינה שמישהו שם בין כל הקרובים שהיא לא מכירה באמת אוהב ומצפה .לזאת שהאמינה שאין דבר כזה אנשים רעים .אנשים רעים באמת.
השנה וחצי האחרונה היו מבחינתי ההתבגרות האמיתית שלי .
להתבגר מילדה ,לאישה .
למישהי שרואה את העולם גם בהווה וגם בעתיד .שתיקח את עצמה בידיים ותדע להתמודד עם העבר. למישהי שיודעת לקבל ביקורת .למישהי שלמה לשים זיין .לאחת שיודעת להתמודד .שיודעת לבכות .יודעת להרגיש . פחות תמימות.יותר ידע.פחות שנאה .יותר אהבה .יותר שנאה. זה בעצם משתלב ביחד .אהבה למה שאפשר,שנאה לעובדה שאנחנו פאקינג דור מזויין .
נו ,פוסט חופר.
אבל זה סוג של פריקה של יהיה טוב כזאת? |:
כי היה לי פאקינג שבוע חרא. ובאמא שלי שהייתי צריכה את זה.
מירב
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
