יומנה של קומפקטית

אני באמת פה?אני באמת קיימת? ואם.. ואם לא הייתי?

אני מרגישה ממוזגת יותר מדי עם הסביבה, כלכך חלק מהכל עד הטמעה מושלמת.
ומצד שני, כלכך אני, כלכך מה שאני רוצה ורק מה שאני רוצה, עד שאני כבר נפרדת מהעולם הזה ולא קיימת בו ממש.

לא רע לי ממש, לא טוב לי ממש.

אפור.

הכל מורכב מהרבה שעוני חול קטנים, הרבה ספירות לאחור. אני כל הזמן מחכה, ועד שהספירה נגמרת אני לא מרגישה שהגיע, אני לא חיה את הרגע. דקה אחרי אני בוכה על כך שהדקה המיוחלת כבר חלפה, ושוב סופרת את הרגעים.

ללא הווה.

רק עבר ועתיד.

נעלמתי, או שמא אני קבורה ברובד של כלום שקוף שמסתיר אותי. [?]

מה אני עושה פה אחרי כלכך הרבה זמן,לא ברור.

או שאולי השאלה שצריך לשאול היא- למה?