חחח וואוו כמה זמן לא כתבתי...

וזה היה חסר,בטח שזה היה חסר.ופתאום זה מוזר,מוזר לי המקלדת,הבלוג..

לא יודעת כל כך על מה אני יכתוב?

אני לא יודעת...

אולי מה שדפוק מוזר ומטומטם פה זה שיש לי כ"כ הרבה,כל כך הרבה ואטני בכלל לא יודעת איך לכתוב את זה...

שהשתנתי,כן,גם מהפעם האחרונה שכתבתי פה

על החברות,שאין לי מושג שיש להן,זאת אומרת רגוע אבל באמץת שאין לי כוח לכל זה..

על ההפסקה מכל מה שקשור לבנים שאולי עשה לי טוב...

על הגבולות והקשרים בחיים שפתאום נראים לי כ"כ ברורים...

על דבר שאני אולי מפחדתץ להגיד בקול ואולי אף פעם לא כתבתי או הזכרתי כי אני לא רוצה לקלקל את האופטימיות ומעדיפה להתעלם ממנו...

והדבר זה סבתא שלי...חולת הסרטן,אני מנסה לשכוח,מנסה לא לחשוב אבל וואלה,זה באמת יקרה...

כולם צודקים אין מה להתווכח עם עובדות סבתא שלי,זאת שגידלה אותי,זאת שאני כ"כ אוהבת,אחת מהמשפחה הכ"כ קטנה שנשארה לי אחרי שאבא שלי מת,אחרי שנותק כל קשר עם המשפחה שלו,אחרי שסבא שלי נפטר כשהייתי בת שלוש...

הבן אדם המושלם הזה שאני כ"כ אוהבת ימות,בקרוב,וואוו...

אני רק חושבת איזה נכדה גרועה ורעה אני,מספידה את סבתא שלה עוד לפני שהיא מתה...

אני לא יודעת אם להרחיב על זה עכשיו או בפוסט אחר אבל אין כל ספק שזה ביאס לי והרס לי את היום,רק שנייה אחת של זיכרון בחרא הזה,ברוצח הזה שקוראים לו הסרטן של סבתא שלי הורס לי את כל היום,הורס את כל החיים...

ואני תמיד חושבת על היום שאחרי...היום שאחרי המוות ואני כ"כ מפחדת להודות בזה או להגיד את זה בקול כאילו שאם אני לא יגיד את זה בקול רם אז זה לא יקרה,היא לא תמות והיא תחייה כל הזמן...

כ"כ לא נקלט שהכל זמני,שחיים של בן אדם זה זמני,שהחברים הקרובים והרחוקים,שהאנשים שאתה רואה ברחוב,הם זמניים...הם זמניים עד שהמוות יבוא לקחת אותם...

מזה בא עכשיו?

מאיפה?

אם הייתי באמת יכולה לברוח מכל העניין הזה תאמינו לי שהייתי עושה את זה...

וואוו,תראו לאן פוסט חזרה משעמם ויבש הגיע..

אני חושבת שזהו להיום

ביי...

איזה בן אדם מגעיל צריך להיות בשביל לשים את המחלה של סבתא שלך בכותרת...

אני מגעילה את עצמי!