ימים טובים.

אני רואה אותם באים.

זה כמו לראות את הזריחה אחרי לילה מאוד קר.

3 שעות עם חברה טובה אתמול, שנקטעו בגלל קורס במתמטיקה(לא שלי, שלה).

שכחתי כבר איך זה לשכב על דשא רטוב כשהשמש קופחת על ראשי  באמצע גינה שכוחת אל באמצע חולון, ולדבר, ואז להקשיב, ואז לדבר שוב, ושוב להקשיב.  ולהתעדכן על שנה של קשר-לא קשר על הכול, ואז להיכנס לניתוח אופי אחת של השנייה, ושל אנשים אחרים.

כל כך הרבה אנשים איבדתי בדרך שבה הלכתי.

גם את עצמי איבדתי באותה הדרך.

 לפני שנתיים כתבתי משהו.

"הרבה אנשים נכנסים למאגיה כי הם חושבים שזו הדרך שלהם, שכך הם יגיעו לרמה רוחנית גבוהה. יש כאלה, שחושבים, שהם צריכים לעזור לכולם, לתת מעצמם לזולת, כי המכשף אמור להיות היועץ, האדם שאליו באים כשיש בעיה, האדם שיבין וינסה לעזור. מדי פעם, מרוב רצון לעזור, האני העצמי של האדם נמוג לאיטו. זה קורה בעיר לאנשים עם הערכה עצמית נמוכה, שרואים את עצמם מחוזקים על ידיי המאגיה. בניסיון להיות המלאך השומר של כולם, הם מתמקדים בלעזור לכולם, אבל לפעמים הם אלה שצריכים את העזרה, הם אלה שצריכים את המלאך הזה, האדם שיקשיב להם ויעזור להם. הם חושבים שהם יוכלו להתקיים לפי העיקרון הפשוט של Live to love and Love to give. אבל מרוב שהם נותנים מעצמם לאחרים, נותנים את כל הנשמה שלהם, את כולם, לפעמים הם לא מקבלים את זה בחזרה. למרות שרוב הזמן אפשר לחשוב שאפשר לחיות רק על עיקרון הנתינה, אבל זה פשוט לא נכון. לפעמים, האדם שעוזר לכולם, הוא האדם שצריך את העזרה. הרי שמרוב הנתינה, הנשמה לאט לאט מתרוקנת, החום והאהבה לזולת נמוגה, ואותו אדם, שרק רצה לעזור, נותר קר וחסר רגשות, כל כך לא אכפתי, למרות שלפעמים מנסים להסוות את זה, ולהציג את אותה חזות שהייתה פעם, בפנים, יש חלל ריק, חוסר אכפתיות או דאגה, ובעיקר חוסר יכולת לאהוב, לא את עצמך ולא את סובבים. האדם מאבד את היכולת לעזור, את האמונה בעצמו, ובכך, את היכולות המאגיות שלו.

מסקנה- עם כל הרצון הטוב שאולי יש לכולכם, אל תשכחו שגם אתם בני אדם, ושמה שאתם בשביל האחרים, אתם צריכים אחד גם לעצמכם.
תעזרו כמה שאפשר, אבל אל תאבדו את עצמכם בדרך.

דנה."

רק רציתי להודות לארבעת האנשים שהזכירו לי את זה בסופשבוע, ומעל הכל גרמו לי להבין שהכל אצלי בסדר, באמת.

-דנה.