בביקורי האחרון אצל הזוג שמעוני בר"ג, שמטרתו הייתה לקחת את הסב"ט (לבורים, ספייק בגודל טבעי) מביתו הזמני בר"ג, לביתו הזמני החדש בסלון שלי. להסתובב ברחובות עם פיסת החומר הזה, שלא זכור לי שמו, היה חוויה שאין שנייה לה. כמה ערסים עברו ברחוב ושאלו אם הוא להשאלה. לא כפרה, הוא לא להשאלה. אני בודדה בלילות, ואני צריכה לחבק מישהו, ולא, הגוף השחור והשעיר שלך הוא לא אופציה.

בתור בונוס, קיבלתי ערס ופרחה שהתמזמזו על הספסל שבו חיכיתי לאוטובוס. חשבתי על הגישה הטיפשית שהחזקתי פעם.

If I’m not getting any, no one is.

פעם, היו אלה חיי מין במאבק על השרדות. עכשיו אין באמת מאבק. ובעיקר לא מדובר על מין. אולי קצת. רק קאונטר שסופר אחורה.

נשאלתי לפני כמה ימים, איך אפשר לנהל קשר מתפקד כשאחד או שני האנשים בצבא.

 כשמשהו חשוב לך, אתה תשקיע בו את הנשמה שלך, כדי שהוא יעבוד. כל כך קל לומר שזה קשה, ולעזאזל עם הכל. הרי עושים את זה בכל שני וחמישי, מהסיבות הכי חסרות חשיבות. קל להפרד ולתרץ את זה בעזרת דברים כמו גיל, או מרחק. קשה להתמיד ולעבוד על משהו. להתעקש עליו.

מה שיותר קשה מזה, זה לחיות עם ההרגשה שוויתרת על משהו טוב, ומה אם.

_____________________________

הגיוס נשמע קרוב מאי פעם, והחששות שלי עדיין לא הגיעו. חיי היום יום שלי כל כך עסוקים במחזמר, בתחילת העבודה על כנס עולמות ובסיום התקופה ההו, כל כך משמעותית הזו בחיי, שנקראה התיכון.

אני לא חלק מהמסגרת הזו כבר קרוב לחצי שנה, אבל שום דבר אצלי לא השתנה. ואני כל כך מקווה שזה ישתנה כשאני אתגייס.

_____________________________

הציגו בפניי כמה עובדות מעניינות על עצמי. כמו למשל, העקשנות הבלתי נלאית שלי. מסתבר, שלדבר איתי זה כמו לדבר לקיר. אפילו כמו להרביץ לקיר. יראה סימן, אבל אלא אם זה קיר גבס, לא יהיה שום שינוי משמעותי. אנשים אוהבים לחשוב עליי כעל אטומה.

מהצד השני המוחלט, אני פרובוקטיבית להחריד. החל משפת גוף, שפת דיבור, חיי היום יום שלי, לבוש (?), וכל ההוויה שלי, היא, פרובוקטיבית.

מה שהכי מציק לי בעניין הזה, זה שכל אדם שמכיר אותי פרק זמן מסויים, מרשה לעצמו לקבוע קביעות לגביי. הקביעה הראשונה באה מפיה של בת דודתה של אמא שלי, כתגובה על זה שהמשפחה שלי לא נִלְחצת מ 'משברים'. כי הרגלתי אותם לקבל דברים שהם לא אוהבים. למה? כי אני עקשנית, וימות העולם, לא יצליחו לשנות אותי.

אני חושבת שהאישה הנ"ל מכירה אותי פחות טוב מאשר אנשים שמכירים אותי חצי שנה. לא בגלל ההצהרה הזו, פשוט כי זה נכון.

הקביעה השנייה באה מפיו של אילן שמעוני, שמקוטלג בראש שלי כאדם נפלא, אותו אני מכירה לא יותר משנה. אני אפילו לא יודעת אם לשלול את הקביעה על הסף, כי אני רואה צדק בדבריו. יש להרבה דברים שאני אומרת, עושה וחושבת אופי מאוד פרובוקטיבי, בעיקר לאותם האנשים שלא לוקחים חלק בחברה שלי. זה בא ליידי ביטוי בעיקר בכמה חופשייה אני מרגישה ליד אנשים אחרים. הפרובוקציה, כפי שהוא רואה אותה, היא חריגה מהנורמה האנושית בחברה שלו. בעולם שלי אני לא פרובוקטיבית בכלל. אמנם אני נוגעת בחזה של יותר מדי נשים, אבל אין שום דבר רע בזה, ויוגב לא מרגיש מאוים וואט-סו-ואבר. בייחוד לא מחן.

____________________________

כולנו חושבים שאנחנו כל כך מתוסבכים. אני לא חושבת שאני מתוסבכת, אני חושבת שפשוט משעמם לי לחשוב שהחיים שלי רגילים ובנאליים.

 -דנה.