לילות בצבא הם תמיד חוויה מעניינת ושונה. אף פעם אי אפשר לצפות מה יקרה, או באילו אתגרים אצטרך לעמוד הפעם – לא לאכול אם אני אערה יותר מ19 שעות ברצף, או שמא להמשיך לישון למשמע הטלפונים המצלצלים?

זה הלילה השני השבוע שאני עושה עם בחורה בשם שירן, בחורה נהדרת לכל הדעות. רק שמשום מה, היום, יש לי מצב רוח מעצבן, ואין לי מצב רוח לשיחות הארוכות והמעניינות שאנחנו מנהלות בדרך כלל על כלום, ואולי קצת על שום-דבר.

הימים שלי הופכים מתישים, ואני מוצאת את עצמי זקוקה יותר ויותר לנחמה שמציעים לי החופש, הבית, החבר. בעיקר כולם ביחד.

אי אפשר לומר שהצבא מוציא ממני את הטוב ביותר, אבל אודה ואגיד שהאש הפנימית הנפלאה שלי לא כבתה, להיפך, אני חושבת שהיא מתעצמת עם הזמן, ככל שהטירוף שלי מתעצם. והוא מתעצם.

הו, כמה ששגרה יכולה לשגע.

כתבתי פוסט נהדר לפני כמה ימים, שעסק בתקופה האחרונה. סיימתי אותו והרגשתי נפלא, כי הוא היה.. משחרר משהו, כתבתי המון אמיתות שלי, שלא הצהרתי עליהן מעולם. לא בפומבי.

והרגשתי טוב עם זה.

ואז הוא נמחק. אולי יש דברים שאנשים אחרים לא צריכים לקרוא.

נידונתי לפרסם פוסטים רק מהצבא. אם כל הלילות שלי יראו כמו הלילה הזה, זה אומר שאני אהיה דיי פנויה לכתוב. וזה משמח.