תמיד אמרתי שיש חייל אחד בכל אוטובוס.

כשאני ואחי למדנו באותו התיכון, תמיד הייתי נדה בראשי ומצביעה לכיוון לובש המדים, מראה לו שאני צודקת.

הייתי מקשיבה בשעמום לטקסים האלו. אני לא מכירה חיילים, ההורים שלי לא נלחמו במלחמות ישראל.

כל כך קל להיות מנותק.

יש משמעות למדים האלה.

במיוחד כשאתה לובש אותם.

כשנופל לי האסימון שאני אותה החיילת באוטובוס.

שיש זרים ברחוב שיש להם חיוך קטן בשבילי רק בגלל שאני לובשת ירוק-חאקי.

כבר שנה שנייה אני מגלה שיש לי דמעה בעין כששרים את 'התקווה', ויש בי סוג של תחושת גאווה שגואה בי בחזה,

שיש משמעות לזמן הזה, שאני נותנת מהחיים שלי למדינה שנתנה לי חיים. לא קלים.

הצבא זה המקום היחיד בארץ שבו כולנו עם אחד. רוסים ואתיופים עומדים ביחד על מגרש המסדרים.

המדים שאנחנו לובשים לא הופכים אותנו למה שאנחנו, רק גורמים לזה להראות יותר ברור.

מדינת ישראל. Why we fight.

השירות הזה הוא זכות. אנחנו זוכים לשרת כג'ובניקים מדינה שספגה דמם של אנשים שהקריבו את החיים שלהם כדי שנוכל להתקיים פה.

יש משמעות למדים האלה.

אסור לנו לשכוח את זה.