יש לי הרבה על מה לספר ולא בטוחה שיש את הרצון לעשות זאת.

לא שאני מסתתרת מאחורי מסך המחשב, העצלנות גובה את המחיר שלה והנה הבלוג שלי הולך ומאבד את מקומו בתור יומן החוויות שלי.

כתבתי חצי-פוסט עם כותרת נפלאה: There and back again, a girlfriend's tale by Dana Suslovich, שסיפר על המסע שלי למוצב אסטרא בצפון, כדי שאוכל לחגוג עם אהובי את השנתיים הנפלאות שלנו ביחד. אחח, איזה מסע זה היה.

אבל איש לא יזכה לקרוא עליו.. כי לא סיימתי, ועכשיו, חודש וחצי אחרי המאורע, הטראומה התיישנה בזיכרוני והרצון לכתוב על זה.. דעך.

אני רוצה לספר שאני בסדר, קצת נטחנת בצבא בהדרכות של בחורה חמודה מאוד, תמימה מאוד, ולחלוטין לא מתאימה לסיסטם. עדיין עומדת בפני דילמת הקצונה הבלתי אפשרית, ובינתיים הולכת לכיוון האזרחות, גם אם זה יקרה רק בעוד שנה וחצי.

אני רוצה לעשות משהו חדש, חדש לגמרי. להפיק, לביים, לשחק, לכתוב, לתפור, ליצור בעיקר.

לומר שנמאס לי ממה שאני עושה? לא בדיוק. אבל אני רוצה לעשות עוד. לנסות, להתנסות, לדעת שהצלחתי.

בגיל שמונה עשרה, עשרה חודשים, שבועיים ושישה ימים, אני יכולה לומר שעשיתי הרבה בחיים שלי.

הקמתי ארגון שעסק במאגיה וכישוף בגיל שלוש-עשרה, והייתי מוקד ידע בנושא. התחלתי להתנדב במרכזי נוער שונים בגיל ארבע-עשרה וחצי, התחלתי לעשן בגיל ארב-עשרה ושמונה חודשים, התחלתי לעבוד במחשבים בגיל חמש-עשרה, הפסקתי לעשן בגיל שש-עשרה ושלושה חודשים, הופעתי על במה בגיל שש-עשרה וחצי, סיימתי ללמוד בגיל שש-עשרה ועשרה חודשים, איבדתי את בתוליי בגיל שש-עשרה ואחד עשרה חודשים, התחלתי להפיק בגיל שבע-עשרה, הקמתי קאסט מאפס בגיל שבע-עשרה ושבועיים, התגייסתי בגיל שבע-עשרה וארבעה חודשים, יצאתי לקורס מפקדי צוותים בגיל שבע-עשרה ותשעה חודשים, התחלתי לנהל כנס גדול בגיל שמונה-עשרה וחודשיים, עברתי תפקיד בצבא בגיל שמונה עשרה וחמישה חודשים, נבחרתי ליו"ר שגרירות סאנידייל בישראל.

אין כמו סקירה כזו כדי להזכיר לעצמי שאני שווה משהו.

ולסיום: מסיבאפי!