בשבוע האחרון היו לי שני סיוטים על ההופעה.

האחד היה היום בלילה. לא סיימתי לתפור את כל התלבושות שנשארו לי לעשות, ואת חלק מהקטעים נאצלתי לעשות עירומה לחלוטין, מה שהיה ממש מרגיז. חוץ מזה, כמה מהשחקנים שלי לא יכלו להגיע, מה שיצר מצב של מולטיקאסטינג - אדם שמשחק כמה דמויות. אני זוכרת שענבר מאירסון עשתה מג'נטה, מה שהיה מאוד מוזר כי היא נבחנה למג'נטה לפני כשנה. והמחסור באנשים דפק לנו את אחד הקטעים היותר יפים שעשינו להופעה הזו.

התעוררתי מפוחדת והלכתי לתפור.

אני חושבת שזו הולכת להיות ההופעה האחרונה שלי. כשאני מסתכלת קדימה על השנה הבאה, אחרי שאסיים ב"ה את הקורס, אני יודעת שאני צריכה לוותר על משהו, וזה כנראה הקאסט.

וחבל לי. אבל אני לא יכולה להמשיך להרוג את עצמי כל הזמן הזה.

ובמובן מסויים, הקורס הוא הקלה. הקלה מהיום-יום המוזר שנקלעתי אליו מכמה החלטות שעשיתי במהלך השנים האחרונות. לא משהו שאני מתחרטת עליו, אבל זה לא אומר שזה שוחק פחות.

וזה סוג של חופש. לא כזה שאני יוצאת אליו בלי רגשות אשם או געגועים בטוחים, אבל בהחלט חופש מהבית, מהצבא, מרוקי, מהשגרירות.

למרות כל מה שכתבתי, אני עדיין מפחדת ממה שעלול לקרות. שלא אצא לקורס ואז לא יהיה לי תירוץ לברוח. שאצא ואפול, על בר-אור, על התחצפות, השילוב הראוי או לא יודעת מה. שאאכזב, שאתאכזב מעצמי, שאתחרט.

אני רוצה לנוח. יש לי חופש של 12 יום שמתחיל ביום רביעי הקרוב. כמובן שזה חופש מזוייף, עם הופעות, אייקון וכאלה. אבל עדיין. הייתי רוצה לנוח קצת.

רציתי פוסט אמיתי.