אין כמו 3:50 בשביל לכתוב פוסט סיכום תקופה ארוך ומייגע.

החודש וחצי האחרונים היו מהקשים ביותר, המתישים ביותר והמייגעים ביותר בחיים שלי. לא יכולתי לעשות כלום כמו שצריך, כמו שרציתי, וגם מה שעשיתי היה בינוני.

אז ממה אני אתחיל? ברמן נראה כמו נושא טוב להתחיל ממנו. המוזיקאים מברמן היה מחזמר שעשיתי בו את התפקיד הכי קטן שאפשר היה לעשות – רקדנית + עץ.

בתור עץ לא עשיתי יותר מדי, כמו ש.. ניתן להבין מהתפקיד. בתור רקדנית, הרגשתי שהריקוד הוא החמצה. הוא לא היה ריקוד כמו סדרה של תנועות שאינן מחוברות זו לזו בשום דרך.

באופן כללי, הרגשתי מאוד לא חלק מההפקה, וכל כך לא היה לי כוח להיות חלק מהפקה שלקחה כל כך הרבה זמן, והרסה, למעשה המינוח המתאים הוא "החריבה לי כנס שלם", שלא ממש ניסיתי לקחת חלק יותר פעיל, כי עד שהגעתי כבר לא היה ממש לאן להתרחב.

לא היו לי ממש כוחות נפשיים לזה. וחבל. כי זה פשוט פספוס מבחינתי, לראות קאסט כל כך מוכשר ולדעת שאלה אנשים שיכולתי לעבוד איתם ולהכיר אותם ולתרום באמת לשלם המגניב הזה, כי כשקיבלתי קרדיט כלשהו על ההפקה.. לא ידעתי מה לעשות איתו. הוא לא מגיע לי. אני לא אוהבת לקחת חלק כל כך חסר משמעותי בהפקה כלשהי כי יש לי המון המון המון לתת. ואני אוהבת את זה. ובאיזשהו שלב הרגשתי.. לא רצויה, והועזבתי, ואז חזרתי ועדיין לא הרגשתי רצויה במיוחד. אפילו בחלום ליל קיץ, בו היו לי שורות שמספרן אינו עולה על מספר האצבעות בכף ידי, הרגשתי חלק אמיתי מהקאסט.

כמובן שכל תסביך ה"לא חלק מ.." מתחיל מבית הספר, אבל זה סיפור ארוך וכזה שאין לי רצון לחזור ולספר אותו שוב לעולם, כי אחרי שהפסיכולוג במבדקי הקצונה הציע לי ללכת לפסיכולוג, וקישר בין הסיבה שאני מתחברת לבאפי לטראומות הילדות שלי, החלטתי שזהו.

ההופעה בכוכב התחרבשה בגדול. מכמה סיבות. חלקן חוסר הזמן שלי, אם כי השאננות שהקאסט נכנס אליה בהחלט עשה את רוב העבודה. הרבה דברים שהיו צריכים להיעשות לפני הרבה זמן נדחו עד יום ההופעה. ובכללי, הרגשתי את חוסר הפוקוס. עברו תשעה חודשים מההופעה הקודמת והזמן לא נוצל כראוי. ונושא שהיה כל כך טוב הוחמץ בטירוף. נהניתי, אבל התאכזבתי. ההופעה באייקון, לעומת זאת, הייתה מצוינת מהרבה בחינות שונות. ועל זה אני חייבת את התודה לתמר, שאני מקווה שתוכל לתפוס את מקומי בקאסט, אולי לא את כולו, בכל זאת, יש הרבה דנה.

ואיך אפשר לכתוב פוסט בלי לדבר על אהובי שיחיה?

ככל שאני חושבת יותר על התקופה של בעוד שנה מהיום, אני מתמלאת תקוות וחלומות לבלי סוף. ככה זה כשכבר יש לנו טוסטר, מעבד מזון, מזרון, מחשב ו-4 כריות. אולי גם מגהץ.

העתיד צופה חתלתול. ואולי כלב. ואולי תינוק, אבל רק אחרי התואר הראשון, מה שהוא לא יהיה.

אני מצפה לקורס קצינים כמו מורה שמצפה לשנת שבתון. להיות ממוקדת במטרה שלי ולעשות הכל כמו שצריך ועד הסוף. המטרה היא, כמובן, לסיים את הקורס, שהוא, כמובן, האמצעי לגדוּלה שאליה אני שואפת להגיע. אולי. יום אחד.