לפעמים אני שונאת את כל העולם, אבל רק לפעמים.

הדברים הקטנים האלה.

טחינה על הסיגריות ששילמתי עליהן, ומילא, גאד דאמט, כאילו, אני לא יכולה לומר לא. אוף, זה ממש מטריד.

נמאס לי כבר, אנשים לוקחים אותי כמובן מאליו.

מחר יש לי יומולדת.

החלטתי לעשות משהו, אבל ההרגשה הזוועתית של היומולדת כבר אופפת אותי.

אני שונאת את היומולדת. אני שונאת את עצמי, למרות שאני אוהבת את עצמי, מאוד אוהבת את עצמי.

הייתי היום עם קבוצה שאת חלקה הזמנתי ואת חלקה לא, וחלק לא הזמנתי משיקולי חוסר המקום, אבל חלק לא הזמנתי כי אני פשוט לא רוצה להזמין.

כמו שני למשל, הכלבה האגואיסטית והצבועה, שלא שמה זין על מה שאנשים אחרים אומרים. שחושבת שהכל בסדר ביניינו כשאני מצדי הייתי מעדיפה לשים אותה על הירח ולא להזמין אותה ליומולדת שלי. אבל אנשים לא מבינים. רוב הזמן הם לא רוצים להבין.

לאנשים נוח עם העולם שלהם. כי העולם שלהם קטן ונעים כזה, עם כל הצביעות והשקרים וזיוני השכל שלהם.

ולא אכפת להם מאף אחד.

אני פשוט לא מצליחה להבין את טבע האדם. למה הוא כל כך מגעיל? למה אנשים פשוט לא יכולים לשאוף להבין את כל השאר?

אוף, אני שונאת את זה.

אני שונאת את זה שאני כאן.

אני שונאת את זה שאני לא באמת כאן.

אני שונאת את זה שאני משקרת לעצמי לפעמים, רק כדי להאמין באנשים.

אני שונאת את זה שאנשים פשוט.. מאכזבים אותי.

אני שונאת את זה שנולדתי, אבל אין לי מה לעשות עם זה, כי אובדנית אני לא.

הלוואי והיה לי פתרון קסם, אבל לצערי אין.

אין לי מה לעשות, אני פשוט צריכה להמשיך הלאה, זה מה שכולם אומרים, אבל לצערי זה לא קל בכלל.

spinning into infinity. ללא מעצור, ללא חסימה וללא חבל הצלה.

אני נופלת, ואין מישהו שיתפוס אותי.