הייתי מנותקת לחלוטין מהחיים שלי, דיברתי עם המשפחה שלי פעם ביום, עם החבר פעמיים ביום, ועם כל השאר בכלל לא. שבוע ששינה את הגישה שלי לשירות הצבאי שלי, ואת הגישה שלי לחיים עוד יותר.

אבל לא על עצמי אני רוצה לכתוב. להיפך.

לילות בצבא הם תמיד חוויה מעניינת ושונה. אף פעם אי אפשר לצפות מה יקרה, או באילו אתגרים אצטרך לעמוד הפעם – לא לאכול אם אני אערה יותר מ19 שעות ברצף, או שמא להמשיך לישון למשמע הטלפונים המצלצלים?

זה הלילה השני השבוע שאני עושה עם בחורה בשם שירן, בחורה נהדרת לכל הדעות. רק שמשום מה, היום, יש לי מצב רוח מעצבן, ואין לי מצב רוח לשיחות הארוכות והמעניינות שאנחנו מנהלות בדרך כלל על כלום, ואולי קצת על שום-דבר.

הימים שלי הופכים מתישים, ואני מוצאת את עצמי זקוקה יותר ויותר לנחמה שמציעים לי החופש, הבית, החבר. בעיקר כולם ביחד.

אי אפשר לומר שהצבא מוציא ממני את הטוב ביותר, אבל אודה ואגיד שהאש הפנימית הנפלאה שלי לא כבתה, להיפך, אני חושבת שהיא מתעצמת עם הזמן, ככל שהטירוף שלי מתעצם. והוא מתעצם.

הו, כמה ששגרה יכולה לשגע.

כתבתי פוסט נהדר לפני כמה ימים, שעסק בתקופה האחרונה. סיימתי אותו והרגשתי נפלא, כי הוא היה.. משחרר משהו, כתבתי המון אמיתות שלי, שלא הצהרתי עליהן מעולם. לא בפומבי.

והרגשתי טוב עם זה.

ואז הוא נמחק. אולי יש דברים שאנשים אחרים לא צריכים לקרוא.

נידונתי לפרסם פוסטים רק מהצבא. אם כל הלילות שלי יראו כמו הלילה הזה, זה אומר שאני אהיה דיי פנויה לכתוב. וזה משמח.

כשהתחלתי לכתוב בישראבלוג, הייתי במקום שונה לגמרי.

הייתי אדם שונה לגמרי.

בשלהי כיתה י', מלאה בשכרון חושים מהכוח שהיה או לא היה לי, מאוהבת בדמות בדיונית לחלוטין,

עמוק בדיכאון, במחשבות אובדניות ושנאה עצמית, ועם השאיפה הלא נגמרת למצוא את המקום שלי בעולם.

עברתי הרבה בשלוש וחצי השנים האלו. צברתי חוויות. התגברתי על טרואמות. זכיתי באנשים נפלאים והשלתי מעליי את אלו אשר לא נועדו להמשיך איתי במסלול חיי. הוכחתי את עצמי, לעצמי ולעולם, גיליתי שאין משהו שאני לא מסוגלת להתמודד איתו.

אפשר לומר שהתבגרתי, בין השאר.

החשיבה שלי צלולה יותר, העיניים שלי פקוחות יותר, והמוח שלי חד יותר.

אני בדיוק האדם שקיוויתי להיות לפני שלוש שנים.

רק שבזמן האחרון, אני מרגישה שאני לא צריכה את הבלוג הזה. חשבתי לפתוח בלוג חדש, ולכתוב בו באנונימיות מוחלטת, לכתוב כמו שכתבתי בהתחלה, כשידעתי שאף אחד לא באמת קורא.

עם הזמן, התחלתי לצנזר את עצמי. אפשר לומר שזה הטאקט שצמח עם הזמן, או שפשוט לא רציתי לפגוע באנשים.

אני עדיין לא רוצה לפגוע באף אחד, אבל אני לא יכולה להתעלם מהדחף שלי להתבטא בכתב.

אפשר לומר שסגרתי מעגל.

ועכשיו, אני פותחת את הדלת.