שום דבר בחיים האלה לא בא לי בקלות, ע"ע הפוסט הזה. או הזה. או הזה.

קיוויתי שפעם אחת זה יהיה שונה. שפעם אחת אני אתאמץ ואשקיע ואשכרה אקבל את הצ'ופר.

אבל שום דבר לא יבוא לי בקלות, כי כל החיים אני מקיזה דם כדי לקבל משהו טוב. או.. סתם מקיזה דם? 

על כל דבר טוב שהשגתי, עבדתי קשה. ולא נולדתי עם כפית זהב בפה, אין להורים שלי פרוטקציות או קשרים שימושיים.

לתומי חשבתי שאחרי שלוש שנות שירות כקצינה, שנתיים כסגן, ק מ נ ר יואיל בטובו לתת לי סרן בקיצור של שנה.

קיוויתי.

והייתה הקצאה. 

אבל קיבל מישהו אחר. וההקצאה שלי? התבזבזה לה, כנראה.

כי כנראה שאני לא מספיק ראויה. 

או שלקצר שנה לסרן לרמ"ד בת 22.5 שמפקדת על המדור השני בגודלו ביחידתה זה לא נכון?

או שאולי אני עושה שכונה מוחלטת כמו זה שכן קיבל קיצור?

אולי זה נכון. מי שמשקיע שוקע ומי שחרא צף. 

אולי אני צריכה להיות חרא.

כי להיות בן אדם טוב ומשקיען נותן לי את המינימום של המינימום. 

אני לא יכולה להסביר כמה זה מאכזב. וכואב.

פשוט קיוויתי שיום אחד יבוא לי משהו בקלות. צ'ופר. יכול להיות נחמד.

But not for me.. God seems to have other plans.

חרא. הכל פשוט חרא.

 

אני חושבת שעכשיו, בשבוע האחרון, אני הכי קרובה לדיכאון אמיתי שהייתי הרבה מאוד זמן. כנראה שנים.

 

אני רוצה לחשוב, או לפחות ככה זה מסתדר לי בראש, שמה שמטריד בעיקר זה מבחן שהלך ממש רע, אבל האמת היא שפשוט אין לי חשק. יש דבר אחד שעושה לי טוב וזה התעמלות קרקע. טוב נפשית, רע פיסית.

לא באמת בא לי לראות אף אחד, אני מוצאת את עצמי מתנתקת בספונטניות בסיטואציות חברתיות.

 

פשוט נשבר לי הזין.

יוגב לא בבית, הכלבה השתינה היום פעמיים (!!) בבית, כי אם אני פה מה הטעם להתאפק, ובנוסף להכל טורטרתי בין מוסכים בשביל להעביר את האוטו טסט. ואז הלכתי ליחידה.

 

אני הולכת לישון, ולכשאתעורר - אנסה לקום בצד החיובי של החיים.

 

אני צריכה פסיכולוג.

 

כתבתי פעם פוסט שמזכיר במשהו את זה.

אסור לצפות לקבל הוקרת תודה על שום דבר שאני עושה, במיוחד לא מאלה שאני עושה את זה בשבילם.

מחיילים באמת אסור לצפות. לפחות בצבא המפקדים שלי יודעים לתת מילה טובה. ובהפקה - כלום.

כמעט שנה של עבודה, אמנם עם Ups and Downs, הלכה לחלוטין ללא שום התייחסות ב"מסיבת הסיום".

תארו לכם את ההרגשה ששחקנים מתחילים להודות לחברי ההפקה ולחלק תעודות, והשם שלך פשוט לא שם. הוא לא היה שם. כאילו, מי הייתי  בשביל ההפקה הזו? Outsource?

מילא, השחקנים שכחו. אולי הם כמו חיילים, לא זוכרים מה היה לפני חצי שנה. אבל כשכל שאר אנשי ההפקה קיבלו, ולא אחד מהם עצר ואמר "רגע, מה עם דנה? גם היא הייתה פה! "? זו הייתה הסכין בגב.

ב-25 לפברואר שלחתי מייל בזו הלשון -

"לא אכביר במילים ולא אספר מעשיות.

מי שכבר הספיק לשמוע יודע שעברו עליי חודשיים מאוד קשים, וזה לא סוד שמלבד לארח חזרות ולנהל עוד כמה חזרות לא עשיתי הרבה בזמן האחרון.

אבל זה לא תירוץ.

האמת היא שהתחייבתי ועכשיו אני לא יכולה לעמוד בזה.

זה לא אומר שאני פורשת. זה בטח לא אומר שלא אכפת לי, כי ההפקה הזו חשובה לי יותר מכל הפקה שעשיתי בעבר.

אני אומרת - תנהלו אותי, פשוט כי אני לא במצב נפשי לנהל אתכם.

תגידו לי מה לעשות, ואני אעשה.

מצטערת, ובאמת שמכל הלב."

המייל הזה מחק את כל מה שעשיתי עד אותו הרגע, ככל הנראה. ולמרות שניסיתי ועשיתי, כנראה שלא הייתה בזה תועלת.

מעולם לא העליבו אותי כמו אתמול. מעולם לא נפגעתי מהפקה כמו אתמול. מעולם לא הרגשתי שנתתי את הלב שלי ורמסו אותו כמו אתמול. ואם קודם חשבתי שלא ידעו מה עשיתי בשביל ההפקה הזו, אז עכשיו אני בטוחה.

פשוט לא רוצה שום קשר לזה. אין מילים שיכולות להסביר או לכפר. They said nothing. וזו האמת הקרה והמרה.