יש לי הרבה על מה לספר ולא בטוחה שיש את הרצון לעשות זאת.

לא שאני מסתתרת מאחורי מסך המחשב, העצלנות גובה את המחיר שלה והנה הבלוג שלי הולך ומאבד את מקומו בתור יומן החוויות שלי.

כתבתי חצי-פוסט עם כותרת נפלאה: There and back again, a girlfriend's tale by Dana Suslovich, שסיפר על המסע שלי למוצב אסטרא בצפון, כדי שאוכל לחגוג עם אהובי את השנתיים הנפלאות שלנו ביחד. אחח, איזה מסע זה היה.

אבל איש לא יזכה לקרוא עליו.. כי לא סיימתי, ועכשיו, חודש וחצי אחרי המאורע, הטראומה התיישנה בזיכרוני והרצון לכתוב על זה.. דעך.

אני רוצה לספר שאני בסדר, קצת נטחנת בצבא בהדרכות של בחורה חמודה מאוד, תמימה מאוד, ולחלוטין לא מתאימה לסיסטם. עדיין עומדת בפני דילמת הקצונה הבלתי אפשרית, ובינתיים הולכת לכיוון האזרחות, גם אם זה יקרה רק בעוד שנה וחצי.

אני רוצה לעשות משהו חדש, חדש לגמרי. להפיק, לביים, לשחק, לכתוב, לתפור, ליצור בעיקר.

לומר שנמאס לי ממה שאני עושה? לא בדיוק. אבל אני רוצה לעשות עוד. לנסות, להתנסות, לדעת שהצלחתי.

בגיל שמונה עשרה, עשרה חודשים, שבועיים ושישה ימים, אני יכולה לומר שעשיתי הרבה בחיים שלי.

הקמתי ארגון שעסק במאגיה וכישוף בגיל שלוש-עשרה, והייתי מוקד ידע בנושא. התחלתי להתנדב במרכזי נוער שונים בגיל ארבע-עשרה וחצי, התחלתי לעשן בגיל ארב-עשרה ושמונה חודשים, התחלתי לעבוד במחשבים בגיל חמש-עשרה, הפסקתי לעשן בגיל שש-עשרה ושלושה חודשים, הופעתי על במה בגיל שש-עשרה וחצי, סיימתי ללמוד בגיל שש-עשרה ועשרה חודשים, איבדתי את בתוליי בגיל שש-עשרה ואחד עשרה חודשים, התחלתי להפיק בגיל שבע-עשרה, הקמתי קאסט מאפס בגיל שבע-עשרה ושבועיים, התגייסתי בגיל שבע-עשרה וארבעה חודשים, יצאתי לקורס מפקדי צוותים בגיל שבע-עשרה ותשעה חודשים, התחלתי לנהל כנס גדול בגיל שמונה-עשרה וחודשיים, עברתי תפקיד בצבא בגיל שמונה עשרה וחמישה חודשים, נבחרתי ליו"ר שגרירות סאנידייל בישראל.

אין כמו סקירה כזו כדי להזכיר לעצמי שאני שווה משהו.

ולסיום: מסיבאפי!

ימים טובים.

אני רואה אותם באים.

זה כמו לראות את הזריחה אחרי לילה מאוד קר.

3 שעות עם חברה טובה אתמול, שנקטעו בגלל קורס במתמטיקה(לא שלי, שלה).

שכחתי כבר איך זה לשכב על דשא רטוב כשהשמש קופחת על ראשי  באמצע גינה שכוחת אל באמצע חולון, ולדבר, ואז להקשיב, ואז לדבר שוב, ושוב להקשיב.  ולהתעדכן על שנה של קשר-לא קשר על הכול, ואז להיכנס לניתוח אופי אחת של השנייה, ושל אנשים אחרים.

כל כך הרבה אנשים איבדתי בדרך שבה הלכתי.

גם את עצמי איבדתי באותה הדרך.

 לפני שנתיים כתבתי משהו.

"הרבה אנשים נכנסים למאגיה כי הם חושבים שזו הדרך שלהם, שכך הם יגיעו לרמה רוחנית גבוהה. יש כאלה, שחושבים, שהם צריכים לעזור לכולם, לתת מעצמם לזולת, כי המכשף אמור להיות היועץ, האדם שאליו באים כשיש בעיה, האדם שיבין וינסה לעזור. מדי פעם, מרוב רצון לעזור, האני העצמי של האדם נמוג לאיטו. זה קורה בעיר לאנשים עם הערכה עצמית נמוכה, שרואים את עצמם מחוזקים על ידיי המאגיה. בניסיון להיות המלאך השומר של כולם, הם מתמקדים בלעזור לכולם, אבל לפעמים הם אלה שצריכים את העזרה, הם אלה שצריכים את המלאך הזה, האדם שיקשיב להם ויעזור להם. הם חושבים שהם יוכלו להתקיים לפי העיקרון הפשוט של Live to love and Love to give. אבל מרוב שהם נותנים מעצמם לאחרים, נותנים את כל הנשמה שלהם, את כולם, לפעמים הם לא מקבלים את זה בחזרה. למרות שרוב הזמן אפשר לחשוב שאפשר לחיות רק על עיקרון הנתינה, אבל זה פשוט לא נכון. לפעמים, האדם שעוזר לכולם, הוא האדם שצריך את העזרה. הרי שמרוב הנתינה, הנשמה לאט לאט מתרוקנת, החום והאהבה לזולת נמוגה, ואותו אדם, שרק רצה לעזור, נותר קר וחסר רגשות, כל כך לא אכפתי, למרות שלפעמים מנסים להסוות את זה, ולהציג את אותה חזות שהייתה פעם, בפנים, יש חלל ריק, חוסר אכפתיות או דאגה, ובעיקר חוסר יכולת לאהוב, לא את עצמך ולא את סובבים. האדם מאבד את היכולת לעזור, את האמונה בעצמו, ובכך, את היכולות המאגיות שלו.

מסקנה- עם כל הרצון הטוב שאולי יש לכולכם, אל תשכחו שגם אתם בני אדם, ושמה שאתם בשביל האחרים, אתם צריכים אחד גם לעצמכם.
תעזרו כמה שאפשר, אבל אל תאבדו את עצמכם בדרך.

דנה."

רק רציתי להודות לארבעת האנשים שהזכירו לי את זה בסופשבוע, ומעל הכל גרמו לי להבין שהכל אצלי בסדר, באמת.

-דנה.

הרבה זמן לא כתבתי.

 

אני נמצאת במין שלוות נפש כזו, שלא טוב לי, ולא רע לי. למען האמת יופי לי.

גיליתי את ההנאה הקטנה של לישון. אני עסוקה כל כך שזה כואב.

אבל טוב לי. באמת. וזה לא אחד מהרגעים האלה שבהם אני חושבת שאם לא היה משהו שיעסיק אותי הייתי מרגישה נורא. כי זה לא ככה. אני מוצאת את עצמי מחייכת הרבה לאחרונה.

 

ואם נעבור הלאה...

 

אני כבר לא א-מינית! ואוו!

אני חושבת שאני מאוהבת. הוא... מוזר. מוזר מאוד אפילו. מיוחד.

והוא עושה לי את זה.

שזה נדיר בימינו, כבר מזמן לא רציתי מישהו. מקווה שיצא מזה משהו.

 

והפסקתי לעשן. זה קצת נורא קשה, במיוחד אחרי האייקון.

 

 

האייקון! לא כתבתי על האייקון!

 

לא כתבתי כאן שנים. וחבל. כי לפעמים היה לי מה לומר, מה לשתף. עם עצמי. אני יודעת שלא באמת קוראים את הבלוג שלי, אני לא באמת מעניינת מישהו חוץ מהחברים שלי, שממילא לא יודעים מה הכתובת של הבלוג הזה.

 

אה כן, האייקון:)

היה טוב. נכנסתי ל2 פעילויות(אם מחשיבים את אסיפת החברים של סטארבייס כפעילות..) כתבתי שאלון פאר חתיך ב'למה הצטרפתי לסטארבייס', והיא משעשע. אני מתה על אלון:) בכלל, האנשים של סטארבייס עושים לי טוב. אפילו אורי. שהוא קצת..מיוחד. והייתי ברוקי. דווקא כשהייתי במצב רוח לרוקי האווירה לא הייתה רוקי-ית. לא נורא, לא כזה הפסד, לא שילמתי בכל מקרה. וכן, קיבלתי תג סגל! זה עשה אותי נורא נורא מאושרת, באמת. אבל היה קשה.. במיוחד המחסור הרציני בגופרים!

 

טוב, אני צריכה ללכת. עופר מסיע הביתה.

אני עוד אשוב.

 

-דנה, מחייכת.