תחושה שכזו.
אני לא בטוחה בשומדבר. אני מרגישה שאני עושה החלטות שאני לא יכולה לעמוד מאחוריהם.
בא לי לטוס לאיזה חודש לאיזה מקום מבודד. להתרחק מכולם.
אבל מצד שני אני מתחילה בדיוק להעריך את כולם.
הייתי חולה בכמה ימים האחרונים , לשם שינוי אבא שלי טיפל בי . היה הכי חמוד בעולם. הכין לי תה , ניסה להאכיל אותי במשהו שהוא חשב שהוא אוכל.
אחותי התקשרה כמה פעמים ביום לשאול לשלומי . והחברים? החברים לא הפסיקו להתקשר.
אולי לאנשים זה נראה כברור מאליו , אבל מזמן למדתי לא לקחת דברים כאלה במובן מאליו..
יש מישהי מהעבודה שלי , נקרא לה ל' , בכל אופן היא התקשרה איזה 10 פעמים ביום לשאול מה קורה איתי , אם אני שותה מספיק , למה אני לא
עושה מקלחת עם מים פושרים , למה אני לא הולכת שוב לרופאה וכ'ו. אני ממש אוהבת אותה :)
אני וד' לא מדברים יותר. כלומר לא דיברנו שבוע שלם , שזה בהחלט הישג , ואמרנו שלא נדבר עוד איזה שבוע , או פחות, תלוי מתי שיצא . אמרנו שנצא
לסוהו בראשון לציון (דיברנו על לצאת לשם קרוב לשנה וחצי ולא יצא) ואחרי שנצא נסיים את הקשר. ככה עדיף.
עוד שלושה שבועות , א' , חברה שלי מחו"ל באה לארץ לחודש בערך. אני ממש מתגעגעת אליה. תמיד שהיא באה קוראים דברים.
אולי נטוס לחו"ל לכמה ימים . אנקה את הראש מכל השטויות שעוברות בו. לפעמים הייתי רוצה להיות נטולת רגשות .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
