אין לי כבר כוח לכלום.
אני מרגישה שאני מסתירה הכל מהעולם. מסתירה הכל מעצמי.
הנטייה הזו להפוך את החיים לבלגאן שלם . להיות הכי שמחה בעולם ובעצם להיות הכי עצובה , הכי בודדה , הכי כואבת . המצבי רוח שלי חזרו , אני לא רוצה לחזור למצב רוח של כמה חודשים לפני.
יש לי אחלה חיים : אני עובדת באחלה מקום , היחסים עם המשפחה משתפרים (פחות או יותר) ועל חברים לי ממש אין לי על מה להתלונן. זה כאילו יש משהו דפוק אצלי במוח שאומר "אהה טוב לה עכשיו! אז בוא נהרוס את זה ונשלח לה הרגשה של עצב , של כאב , נגרום לכל הזכרונות לעלות , נגרום לה לחשוב על דברים שהרבה זמן היא לא חשבה , דברים שיגרמו לה לבלבול ותסכול".
הייתי רוצה שמישהו פשוט יבוא ויתן לי הוראות איך לסדר את הכל . איך להחזיר את השמחה האמיתית שהייתה.
אולי זה כי אני לפני מחזור...? אני מקווה שזה בגלל זה .. זה אומר שזה יעבור בקרוב.
מצד אחד בא לי להגיד לכולם לכו ת'זדיינו , וכל מי שמכיר אותי יודע שזה לא משפט שיוצא לי מהפה. ומצד שני בא לי חיבוק כ"כ גדול . כזה שיקיף את כולי ויגרום לי להרגיש אהובה . חשובה. כזה שירגיע את כל הרוחות שבחוץ.וגם את אלה שבפנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
