ובמלוא מובן המילה... או המילים... אנחנו אחד על השניה, מתנשקים, מתחככים, נוגעים, נושמים בכבדות... ואני פשוט רואה את ההשתקפות שלנו במסך הטלויזיה השחור, מתקשה להבין איזה חלק שווה לאיזה איבר בציור המוזר שלפניי, ומרגישה איך שאני לאט לאט עוזבת, לאט לאט מתנתקת. משתעממת, מרגישה משעממת, מרגישה שאין ריגוש ואין קסם, מרגישה כל כך פריג'ידית ואבודה. וכל כך לא שם.
מסתכלת על זוגות אחרים, איך שבכל הזדמנות הוא מדביק לה נשיקה, איך שרואים שהם מאוהבים עד מעל הראש.
ותוהה למה אצלנו זה כבר לא ככה?
אני אוהבת אותך, באמת שאני אוהבת, אתה אחד האנשים הכי טובים שיצא לי להיות איתם, הכי מאצ'ו, הכי מתוק, הכי יודע להתלבש, הכי חתיך, הכי מבין אותי באמת באמת.
חוץ מבדברים שקשורים אלינו. אתה לא מבין למה אחרי שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים אני מרגישה רחוקה ממך, אתה לא מבין למה אני נראית מדוכאת כל כך לפעמים. אתה מדבר ומדבר על מה שעבר עליך היום וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו הוא, שאני רוצה יותר.
אין לי ספק שהוא היה מפגין את האהבה שלו כלפיי הרבה יותר ממך. ויתכן שהוא אף אוהב אותי יותר ממך. אבל אני יודעת שאני לא אהיה מאושרת איתו, ולא משנה מה הוא יעשה ואיזה שמיניות באוויר הוא יצייר.
לפעמים, יוצא לי לדמיין שלא רק אני לא שם, אלא גם אתה. שזה יותר נורא אפילו. אני מחפשת את החיבה אצלך, את החום, המתיקות, הרוך שהיה מקובע לך פעם בעיניים.
את הרומנטיקה והדביקות, כן. אנחנו כל כך טובים בכל דבר אחר חוץ מזה, למה בזה לא?
למה אנחנו יחד כבר שבעה חודשים ואף לא פעם אחת הסתפקתי? ואתה כמעט בכל פעם?
למה אני מוכנה לעשות את המעשה שדורש הקרבה, אני מוכנה לרדת, ואתה לא? זה שהצבתי את הגבול, שאני לא יורדת, זה טוב ויפה. אבל עצם העובדה שזה מגעיל אותך כל כך עד כדי כך שאתה לא מסוגל להתגבר ואילו אני כן מסוגלת, מעידה על משהו.
נמאס לי, אבל אני לא רוצה לצאת מהקשר. כי אני כל כך אוהבת אותך ואני יודעת שלא משנה כמה רע לי או כמה לא הכי טוב לי כרגע, בלעדיך אני אומללה.
אתה מותק, באמת שכן. ואתה חבר אמיתי, אבל לא טוב לי ואני לא יודעת לתקן את זה. אתה לא מבין כמה שאני רוצה.
אני פשוט לא יודעת איך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Believer