לצפרדעים אין טעם של עוף

כשאמרו לי שלאיתן שלי יש אוטיזם כבר לא בכיתי, זה היה כמה שבועות אחרי שאני ונום נום כבר לבד עלינו על זה.

אז באמת בכיתי, בכינו שנינו- לא הבנו, למה דווקא אנחנו? שאלה קצת אנוכית הא? כי... הרי לא שזה בסדר אם זה היה קורה למישהו אחר.

אולי דווקא כן אנחנו , כי יש בנו מספיק אהבה כדי לעבור את זה יחד.

בדיוק כשהפסקתי לפחד מכל הדברים שיכולים להשתבש בקשר לשני העוללים האלה זה נחת עליי כמו קובית בטון ששוקלת 10 טון.

האמת שאני די גאה בי ובנום נום במיוחד (הוא זה שעלה על זה ראשון), תוך פחות מחודש עשינו מחקר מעמיק על מה זה ואיך מטפלים בזה , העמדנו לאיתן סוללה של מבדקים, רופאים ,טראפיה וכל העזרה בערך שיכולנו לחשוב עליה או להרשות לעצמינו.

אני חושבת שכמה שחשבתי שזה נורא שאיתן לא מסתכל עליי, כשניסיתי לגרום לו להביט בי במשך חודשים, גיליתי שהרגע הכי מפחיד בחיי שכמעט שבר אותי לרסיסים היה כשהוא כבר כן הביט בי וזה היה המבט הכי חלול וקר שראיתי מעודי. זה כאילו שהוא הסתכל דרכי .

המבט שלו עבר דרך כל תא בגוף שלי , כל תא דם ,הקפיא אותו ונעצר במעטפת האחורית של המוח שלי.

נפלתי על הרצפה ובכיתי - לא האמנתי שאיבדתי אותו . את איתן שלי. גופו היה שם אבל הוא לא. לא הבנתי איך זה יכול לקרות ככה פתאום. מה עשיתי לא נכון? הכל היה בסדר ופתאום הכל מתמוטט.

אחרי שהסתגרתי בשירותים ובכיתי כל הלילה, יצאתי נחושה להחזיר אותו אליי.

נום נום הצטרף למאבק ויחד עם מיקה התינוקת המדהימה הזאת יצאנו למלחמה, המלחמה שתחזיר את איתן .

אנחנו 6 חודשים אחרי ואיתן חוזר אלינו לאט לאט, הוא כבר מסתכל בעיניים, מחבק, מצמיד את הלחי שננשק אותו גונב צעצועים מאחותו וצוחק מהדגדוגים שלנו.(דברים שהוא לא היה מסוגל לעשות לפני כן).

אמנם הוא מעט להסתכל ומעט לאכול, אבל זה מתגבר לאט לאט , אנחנו כל כך גאים בו כשהוא עושה את זה כי אנחנו יודעים כמה קשה לו לעשות את זה.

המבט שלו רחוק מלהיות חלול , אני מביטה בעיניים היפות שלו והוא שם לגמריי, מדהים וחכם והוא מנסה בכל כוחו לצאת ולחזור אלינו במאת האחוזים.

אני לא יודעת כמה זמן זה ייקח , או כמה כוחות זה ישאב מאיתנו, אבל אנחנו נהייה שם כשזה יקרה, נאחוז לו את היד כל הדרך.

אני רוצה להאמין שאנחנו ננצח את זה כי זה הדבר היחיד שדוחף אותי קדימה. אנחנו הולכים עם האינסטיקנט שלנו ונראה שזה עוזר לאיתן המתוק שלנו.

אני לא יודעת מה מחכה לי בסוף המסע שובר הלב הזה וכמה פעמים אצטרך להביט במלאך היפה מביט לחלל הריק ומחייך לעצמו כאילו אנחנו לא שם.

אבל אני רואה אותו ואיך שלאט לאט הוא מתגלה וזה ממלא אותי באושר וגאווה.

אני עדיין לא יודעת למה זה קרה דווקא לנו אבל זה הפך אותי לאדם טוב יותר, הפסקתי להתעסק בקטנות וכבר לא ממש אכפת לי מה חושבים עליי.

אני סולחת כבר יותר בקלות ומביטה בשנית על כל ההחלטות והמעשים הפחות טובים שעשיתי בחיים ביותר הבנה שאני לא יכולה לעשות עם זה יותר מידיי.

לכל מי שפגעתי בו אני מנצלת את ההזדמנות להתנצל, במיוחד לנום נום שאני מקווה שהוא מבין שהכל נעשה מדאגה נטו.

קשה להסביר כמה זה קשה להסתכל על הילד שלך שהיה אמור כבר לדבר ולשאול לא אומר אפילו אמא, לא יכול להגיד מה כואב לו, לראות את הילד שלך רעב מת ולא להיות מסוגל לגעת באוכל, לראות אותו מתקפל מכאבי בטן עם שלשולים ששורפים לו את העור באופן קבוע. לראות אותו מסתכל עליך בכאב כי להביט בך גורם לו לחוש כאילו 1000 סכיני גילוח חותכים לו את הקרנית. והכי כואב זה לראות אותו עובר את כל זה מבלי להוציא מילה מהפה.

אני חושבת שזה יכול להפוך כל אדם שפוי שאוהב את הילדים שלו לקצת אחר ממה שהוא בדרך כלל ולא לטובה (לפחות בהחתלה).

אבל אני הולכת עכשיו בגישה אופטימית, איתן נותן לי את כל הסיבות והכוח.

אני מעריכה כל דבר קטן חדש בשני הילדים שלי, מצפה בכיליון עיניים לדבר הבא שיגידו או יעשו.

ולכל אלה שיקראו את הפוסט הזה רציתי רק להוציא קצת מהבטן ולהביע כמה מחשבות שתוקפות אותי כל פעם שאני רואה הורים מסויימים אחרים :

אל תקחו כמובן מאליו את העובדה שיש לכם ילד . לא , אני מעולם הסכמתי עם המשפט :"חכי כשהוא יתחיל לדבר , את תתחנני שהוא יסתום" גם לפני מה שקרה.

תמיד רציתי לדעת מה הם חושבים, איך הם יהיו , מה הם יאהבו ומה פחות ואיזה דברים מצחיקים יצאו להם מהפה.

לכו עם הילדים שלכם לפארק ותשאירו את הטלפונים המזורגגים שלכם בבית,לשבת בפארק עם הפרצוף שלכם תקוע במסך של הפלאפון ומידי פעם לזרוק נדנוד לילד שתקוע על הנדנדה שמוט וחסר חיים לא רק שלא נחשב להיות איתם זה אפילו מעליב ובמיוחד מעציב אותם וגם אותי.

תעודדו אותם על כל הישג וגם כישלון.

למי אכפת איזה יום קשה היה לכם בעבודה, הילד שלכם מחכה כל יום שעות לסיים מעון, גן, בי"ס רק כדי לראות את הפנים שלכם מחייכות אליו. הוא מחכה שעות להרגיש את הידיים שלכם מחבקות את השפתיים שלכם מנשקות אותו. ואם הפנים שלכם תקועות במסך של הטלויזיה ואתם דוחפים לו את הטאבלט רק שישתוק כבר עשיתם עוד צעד איכותי להרחיק ולנתק אותו מכם ולא לרצות להכיר אתכם- למה לו באמת?

ואולי באמת מספיק עם המשפט המטומטם הזה :"אצלי הילד במיטה בשבע" - כן הוא במיטה בשבע לבד, לא ישן עד שמונה תשע במקרה הטוב במקרה הרע הוא בוכה ואומלל וחושב לעצמו מה הוא עשה רע שזה מגיע לו . תעשו לעצמכם טובה ותקראו איתו ספר אין דבר כזה שילד לא אוהב ספרים תלוי איך קוראים לו את זה- אם תמשיכו לעשות לו טובה ולהתפלל שזה ייגמר כבר עדיף שלא תקראו לו סיפור בכלל. רק תזכרו שאם היו עושים לכם את אותו הדבר כשבדיוק הלכתם לקנות רכב חדש שחסכתם בשבילו שנים והסוכן דוחף לכם את הניירות לתוך הפנים שתחתמו ותעופו לו מהחיים אם הייתם מנייאקים וקונים ממנו את הרכב עכשיו או בכלל. 

מניסיון, כשלילד היה יום מלא בתעסוקה, אתגר וכיף הוא כבר נשפך די מוקדם ולא צריך עידוד משום סוג שהוא.

ואם היה והוא לא נרדם איזה ערב אחד אפשר לעצור את הטנקים ואת כוננות האב"כ ולהבין שזה שהוא קטן לא אומר שלא יכול להיות מצב שלא בא לו.

אם הילד בוכה , יש לזה סיבה טובה מאוד. או שכואב לו משהו או שלא נעים לו או שאתם עושים משהו ממש לא בסדר על בסיס קבוע בדרך שבה אתם מגדלים אותו. תסתכלו על עצמיכם מבחוץ ותתמידו לשפר ולהשתפר . תמיד יש על מה לעבוד (אני עושה את זה כל יום).

תמצאו דרכים להצחיק, להלהיב , להריץ ולאתגר את המלאכים היפים שלכם. הניצוץ בעיניים שלהם והאהבה שלהם תסיר כל קושי שיהיה, יפיח רוח בכל מפרש חלוש ויתן לכם מוטיבציה להמשיך ולעשות.

במקום לצעוק עליהם שיעשו מה שאתם רוצים תנסו לחשוב למה הם לא יכולים לצעוק עליכם בחזרה ועל למה אתם לא עושים מה שהם רוצים.

אם רק תבלו פחות זמן במה קרה בחדשות ומי שוב הפליץ בפייסבוק איזה סטטוס שמעניין באמת למישהו את התחת תגלו שיש יצור קטן שמסתכל עליכם כל הזמן ומשווע לספוג מכם אהבה ובמיוחד משווע לתת לכם אותה.

תשמרו את כל הדברים הפחות מעניינים לאחרי שהם ישנים ואם אין לכם כוח לזה אחרי שהם נרדמו כנראה שגיליתם שזה לא היה כזה חשוב ממילא.

ולכל אלה ששכחו את הילד באוטו אם הייתם טורחים לשיר להם שיר בדרך לגן , או לפחות להציץ עליהם בערך כל רמזור או שניים אסון כזה לא היה קורה בחיים.

ולא- אין דבר כזה "קורה" אמרה זאת ששוכחת באופן קבוע לקחת צהריים ואיפה שמתי את המפתחות ולבעלה הסנילי ששוכח קבוע לשלוח את המעטפה עם החשבון חשמל.

כל זה לא נאמר ממקום של לשפוט אלא ממקום של כאב של מה שאני רואה כל יום סביבי, איך אנשים מתייחסים (או לא מתייחסים לצורך העיניין) ליצורים המופלאים האלה שכל מה שהם רוצים מאיתנו זה אותנו איתם, בכל רגע נתון ואם לא רוצים להיות איתם אז למה להביא אותם מלכתחילה?