לצפרדעים אין טעם של עוף

כבר חודש שאני לא שותה קפה , לא מבחירה. נום נום החליט שזה רעל. הסכמתי. אני יודעת יותר מידיי על רעלים לצערי .

גם רציתי לדעת אם אני מכורה, יומיים ראשונים חשתי את הרעידות עכשיו כבר לא ממש מזיז לי.

אני יודעת שכמו כל ההתמכרויות, הכל בראש .

אבל הבוקר- הגעתי לנקודת שבירה, בוקר רביעי שניני מתעורר ב4 עם חיוך ענק ועיניים שואלות "רוצה לשחק?". הגוף שלי אמר "אתה עובד עליי ניני ? בוקר רביעי ברציפות - בחייאת!" הגוף שלי אמר "לא" אבל הלב ניצח שוב.

הוא ציחקק בקול חדש ומתגלגל ואני משתפת פעולה, סופרת, מספרת, שרה ורוקדת אל מול העיניים האפורות ירוקות המאירות האלה שלו והחיוך המלא בוויטמינים. אפילו שעשיתי את זה אלף פעם הוא הביט בי כאילו זה הפעם הראשונה, מהופנט , מאושר כאילו לא ראה דבר מדהים כזה מעולם.

אז איך אפשר לכעוס על הדבר היפה הזה? או להתבאס עליו. חייכתי והוא הניח את הראש היפה שלו על הירך שלי וחייך.

ידו מלטפת את פנים הזרוע שלי - רגע קסום.

הוא ניסה להרדם אבל לא הצליח , האף הגדוש שהעיר אותו מלכתחילה התחיל לנזול בלי סוף. הערתי את נום נום והלכתי לעבודה בדרך הרגשתי איך שהעיניים שלי נסגרות תוך כדי נסיעה.

ידעתי מה אני צריכה לעשות ולא פניתי לכביש של העבודה אלא המשכתי ישר לבית הקפה. שבע ארבעים וחמש והמקום מפוצץ!

עמדתי בתור מנסה להחזיק את העיניים שלי פקוחות חושבת איך לעזאזל אני אמורה להחזיק מעמד היום ?

בזוית העין שלי ישב איש מבוגר וילד קטן שמאוד הזכיר לי את ניני שלי, בהתחלה זה העלה חיוך על שפתיי נזכרת איך לפני שעה ניני הושיט את ידו משך את פניי אליו כדי שאנשק אותו, משך שוב את פניי והצמיד אל האוזן כדי שאגיד לו "אוהבת אותך" והוא מצחקק בציחקוק המדבק שלו.

התור לאט לאט התקצר ועיניי שוב נדדו אל הילד, החיוך מיד נשמט משפתיי, הילד לא היה מאושר כלל. האב ישב ממול והפלאפון תקוע לו בפרצוף.

לא שם לב בכלל שהילד שלו מחכה לאיזה מבט חטוף ממנו, מילה, משהו!

הילד התחיל להעביר את קצות אצבעותיו על קצה השולחן בעצבנות, חושב :אולי עכשיו הוא יסיים לקרוא את המשהו המאוד "מעניין" הזה וידבר אליו סוף סוף.

האב המשיך בשלו כאילו הילד לא שם, נמלאתי כעס וכך גם הילד והוא זרק בעדינות את פרוסת הלחם על הצלחת של האב רגלו הימנית מקפצת בעצבנות כאילו היא אומרת "בוא כבר נסיים עם ארןחת הבוקר המזורגגת הזו". האב קלט את פיסת הלחם וזרק מבט חטוף וקר אל הילד, הילד חייך חיוך מהיר כזה אולי הוא יכעס אולי יחיךךו... כלום האב המשיך עם הפנים בתוך הטלפון.

והילד חזר להביט בקצה השולחן ולבחון אותו עם אצבעותיו, רגלו הימנית כבר ממש קיפצה גבוה.

התור שלי הגיע ומיס ברנדה השחורה הגדולה שמתה עליי שאלה אותי " איפה היית דארלינג? לא ראיתיך שבועות".

"כן, מנסה להפסיק" עניתי לה , "אבל היום אני במצוקה".

"את נראית עייפה" ענתה לי . "אל!!!!" צעקה לאל הזקן שיכין לי את הרגולר.

נתנה לי נשיקה בלחי (כן, זה ככה גם כשאני הולכת לבנק) ואמרה לאל לא לשכוח לעשות את זה אקסטרה חם עם דאבל שוט של אספרסו.

אל הזקן חייך אליי ואמר :"איפה היית יקירתי , התגעגעתי לחיבוקים שלך- הם הכי טובים שיש".

"אני מנסה להפסיק אל, קפה ולקלל, בנתיים הצליח לי רק עם הקפה אבל היום אני ממש לא יכולה להחזיק יותר ".

"אל תדאגי דובשנית, חייך ואמר לי אל - אני אעשה לך את הקפה כמו שאת אוהבת אבל עם חצי מכמות האספרסו - סבבה?"

"סבבה"עניתי בחיוך ועיניים סגורות.

הילד עדיין יש שם עם האב הפוץ בחליפה האדוקה והמשיך להתעסק עם הטלפון, כששאלתי את מיס ברנדה מי זה האדיוט הזה ואיזה מסכן הילד , היא סיפרה לי שזה ככה כל בוקר ואפילו יותר גרוע.

"בא לי לשבוא לו את הפאקינג יד" , אמרתי לה. היא שמה את היד שלה על האגן הענקי שלה ובתנועה הכי שחורה שלה היא אמרה לי "אמממהמממ... גם לי בא!"

אל הכין לי את הקפה באהבה , מקציף את החלב החם והריח נראה שפחות טוב מפעם .

נישקתי את אל לשלום על הלחי ויצאתי עם הקפה, בעברי לא רחוק מהפוץ שפניו תקועים עדיין במכשיר.

"אל תעשי את זה אוולין, את תלכי לכלא" שמעתי קול מתוכי, התחלתי להרגיש את הרעידות, לא ידעתי אם זה מהעובדה שאני מחזיקה קפה ביד אחרי כל כך הרבה זמן בלי או בגלל שאני מחזיקה את עצמי לא להעיף לו סטירה לפאקינג פוץ הזה.

בדרך נס הצלחתי לצאת מבלי להגיד כלום ומבלי לעשות כלום, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. איך אפשר לעשות דבר כזה לידל?

הגעתי למשרד, ישר קלטו את הקפה ושאלו :" אז זהו, נשברת?"

"כן סתמו ת'פה חתיכת עצלנים מסריחים צבועים ואגואיסטים" שמעתי קול מרושע בוקע מתוך מוחי, ומהפה רק יצא לי :"עייפה".

הנחתי את התיק על הכסא ועמדתי להניח את הקפה על השולחן - עדיין חושבת על הילד המתוק הזה והאבא הפוץ רציתי לחזור ולהגיד לו אבל בפנים ידעתי שזה לא יעזור ואף יזיק לי .

מרוב מחשבות לא שמתי לב שאני מחזיקה את הקפה מהמכסה ו...... ספלאששששששששששששש!

כל הקפה נשפך על הרצפה.

"ריבונו של עולם " חשבתי לעצמי "מה לעזאזל?????

ירדתי על הברכיים והתחלתי לספג את הקפה לסמרטוטים ומשם לפח .הריח של האספרסו בקפה התחיל לעשות לי בחילה.

אולי מישהו מנסה להגיד לי משהו, אולי הייתי צריכה להיות שם בשביל לראות את הזוועה ופתאום לראות כמה שאנחנו ברי מזל שיש לנו את ניני אבל שגם ניני בר מזל שהוא לא בן של פוץ כזה.

ואולי בכלל לא הייתי צריכה קפה (למרות שאני עדיין מרוסקת.)

חזרתי הבייתה מאוחר מאוד- ניני רץ אלי בחיבוק מגועגע, חיכה כל היום לראות אותי , שנינו עייפים מאותה סיבה.

שוב מביט בי בעיניים היפות שלו מבקש לשחק על הטראמפולינה.

לקח את ידו וסחב אותי החוצה, שנינו יחפים על הדשא הרטוב ואני מקפיצה אותו על הטראמפולינה ניני מקפץ וצוחק צחוק גדול, ריח של דשא אחרי הגשם והמון כוכבים בדיוק כמו שהוא אוהב.

הצחוק המתגלגל שלו נתן לי שוט של אנרגיה חזק הרבה יותר מאיזה שוט של אספרסו שקיים בעולם והצלחתי להרים אותו ממש גבוה עם כל העייפות שבי.

עכשיו אני כבר בטוחה שאני מכורה, מכורה אליו , לצחוק של ניני. אני אעשה הכל כדי לשמוע אותו כל יום , אני לא מסוגלת לחשוב על יום אחד בלעדיו.

ולגבי מה שראיתי, אולי לא אוכל לשנות את העולם כמו שנום נום אומר. אבל בהחלט למדתי להיות קצת פחות קשה עם עצמי ולא הרגשתי כלכך חרא עם עצמי שסיימתי מאוחר היום.

אולי לניני ולי הייתה רק שעה אחת יחד היום, אבל היא הייתה קסומה ומלאה בצחוק , קפיצות ואושר בלי סוף.

ניני חיבק אותי מלטף את פנים זרועי עיניו נעצמות קצת וגם שלי .

נום נום לקח להשכיב אותו ואני עומדת ללכת לישון בעצמי אחרי השורות הבאות:

האם אנחנו באמת חכמים יותר בגלל שאנחנו יודעים לתפעל טלפון חכם דור רביעי בHD יודעים להוריד אפ לכל דבר , נראים נורא נחשבים עם הטאבלט ומקלידים 4000 מילים בדקה בטאצ' סקרין אבל לא מסוגלים לראות , להעריך ולהוציא חיוך אחד מילד?

מי פה עם המגבלה ההתפתחותית??? מי????