לי דווקא כן היה כייף, לעומתכן.
אני לא יודעת למה לא נהנתן,
בגלל ששני ואושר ישבו בחוץ?
רק שתדעו שהאוויר בחוץ היה הרבה יותר נעים.
נכון, לא ישבנו כולם ביחד,
אבל אי אפשר היה לצפות מהם שישבו עם כולם,
והאמת? אני חושבת שהייתי עושה אותו דבר במקומם.
ואולי רציתי.
רציתי ולא העזתי.
כי אתם מרגישים כמו אחים,
אבל אני, אני מכירה אתכם חודש,
את רובכם, לפחות,
וכשאתם כולכם ביחד,
מאושרים כאלה,
ואני [עם, או בלי סף] יושבת לידכם,
אז כן, אני בדר"כ לא מרגישה הכי בנוח.
קשה להודות בזה,
ואני לא רוצה שזה יהיה ככה,
אבל רגשות אלה רגשות,
ומה שאתה מרגיש אתה יכול להכחיש,
אבל זה לא יעלם.
אז כן, אני נהניתי עם סף, אושר ושני,
כי הרגשנו לא קשורים ביחד.
אני לא חושבת ששמתם לב מתישהו,
שהרגשתי לא קשורה, אני מתכוונת.
כי לפעמים אני כן מרגישה,
ואולי מתי שאני לא, אתם מסיטים מבט,
כי תשומת הלב עוברת למישהו אחר,
ואני צריכה לקפוץ ולצעוק כדי שתשימו לב אלי,
ולפעמים יש לי אנרגיות, וזה מתאים לי,
ולפעמים, פשוט לא.
אז אני יושבת בצד ומקשיבה,
אולי רק שומעת,
ומדי פעם מוסיפה משפט,
אם אתם יורדים עלי או לא,
ואולי אפילו משפט אני לא מוציאה,
אז מזל שיש את הסרט.
אתם יודעים? ביום שישי, כשהלכנו לסרט ההוא,
ואתם החלטתם לשבת בשורה אחת,
ואפילו פיניתם מקום לכמה מהבנות שלא נשאר להן,
ומה איתנו.? אתם לא רוצים להגיד לי ששכחתם אותנו,
נכון?
כי אם כן, זה לא יותר גרוע.
אנחנו ישבנו בשורה נפרדת,
כאילו לא קשורים.
זה מה שאתם רוצים לעשות?
להפריד אותנו מכם?
אין לי בעייה, זה אפשרי, רק תודיעו לנו לפני.
בהתחלה זה הכאיב לי,
הרגשתי כאילו לקחתם לי את הלב,
וקפצתם עליו.
"בום בום", שתי קפיצות.
ואז חשבתי שאין טעם,
לא רוצים? לא צריך. נחוי.
כתבתי יותר מדי,
שיתפתי יותר מדי,
בטח אני אכעס על עצמי אח"כ.
אבל רציתי שתדעו מה אני מרגישה,
ברוב הפעמים.
לילו.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
