ביום חמישי באתי מוקדם לחזרה במיוחד כדי לדבר עם אילנה. כשנכנסתי היא רצתה שאני אצטרף לנגה, ספיר, שחר והקטנות בריקוד שהן רקדו או משהו כזה ומשום מה היא קראה לי "ליאת" כמעט כל החזרה... זה היה ממש מוזר... אני רוקדת שם כבר 5 שנים והיא תמיד קראה לי יובל... *-)
לא משנה.. בכל אופן, אחרי שהחזרה של הקטנות נגמרה, הלהקה שלי עוד לא הגיעה והחלטתי ללכת לאילנה ולהגיד את זה. פשוט לגמור עם זה. טוב, לא כ"כ פשוט אבל לגמור! רק שזה יהיה מאחורי. זה כל מה שרציתי באותו רגע.
מהשנייה שהגעתי למסקנה שאני צריכה להגיד לה את זה, לפני בערך שבוע, לא הפסקתי להיות לחוצה וכמעט לבכות רק מלחשוב על זה. זה הטריף אותי! כ"כ רציתי שהיא כבר תדע! שאני אדע מה היא אומרת על זה. מה עובר לה בראש... מה תהיה התגובה שלה-זה הדבר שהכי הדאיג אותי... האי ידיעה הזאת... החוסר אונים הזה שאני עלולה לעמוד מולה ולא לדעת מה להגיד... מה לעשות.
הטריף אותי גם שהייתי אמורה להגיד לה את זה ביום שני, ככה תכננתי לפחות. אבל היא עזבה מוקדם לאיזה ישיבה ולא הספקתי...
בכמה ימים שלפני יום חמישי הרגשתי כמו באיזה סרט... שיננתי כל הזמן את מה שאני צריכה להגיד לה... אמרתי את זה לעצמי שוב ושוב...
כשבאתי אליה, ביום חמישי, אמרתי לה שאני רוצה להיות כנה איתה ושאני עוזבת את הלהקה שנה הבאה. יכול להיות שגם אמרתי את זה בקול רועד... כי כמעט בכיתי...=\
בערך בשנייה שאחרי כן, הפסקתי לנשום. פתאום הדאגה מהתגובה שלה רק הלכה והתגברה.
היא שתקה לכמה שניות. אני חושבת שהיא הייתה דיי המומה... אפשר להבין אותה... אבל כ"כ רציתי כבר שהיא תגיד משהו! כל דבר! אפילו שתצעק! רק שתגיב... שתראה איזו הבעת פנים... בסופו של דבר זה הגיע. היא אמרה שהיא לא יכולה להכריח אותי להישאר והתעניינה למה.
בסוף החזרה היא הושיבה את כולנו לשיחה ושאלה מי מתכוונת לעזוב את הלהקה בשנה הבאה. אנחנו 4 בנות שעוזבות את הלהקה. אולי יותר. אילנה אמרה שאולי הלהקה תתפרק בגלל זה... בגלל שהיא לא יכולה למצוא עוד בנות בגיל וברמה שלנו.
הרגשתי אשמה... גם בגלל שבגללי הלהקה עלולה להיסגר וגם כי אולי אם לא הייתי אומרת לה את זה דווקא אז... כל אחת מהבנות שעוזבות הייתה אומרת לה את זה לא מול כולן... אישית... כמו שצריך.
כולנו בכינו באותה חזרה.
מצד אחד-אני מרוצה.
אני שמחה שהשיחה הזאת וכל הלחץ שנלווה לה כבר מאחורי.
אני שמחה גם שבשנה הבאה אני אוכל להתפנות לעיסוקים שלא יכולתי לעשות אם הייתי נשארת בלהקה.
מצד שני-אני עצובה.
הלהקה הזאת תחסר לי. ריקוד זה בערך כמו סם בשבילי. אני רוקדת בכל מקום בכל מצב. בעמידה, בישיבה ובשכיבה בכל חור שתרצו.
בנוסף לזה... הבנות האלה כ"כ מדהימות! אני יודעת שאם נרצה-יש סיכוי שנשמור על קשר. הבעיה היא שתמיד יש גם את הסיכוי שלא נשמור עליו.
אבל אני משתדלת להיות אופטימית בקשר לזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
