התחלתי בעבודה חדשה.
בהתחלה זה נראה נורא טריוויאלי ויומיומי... לא משהו שיש צורך לציין בשום צורה.
אבל אני שם כבר שלושה ימים, והתחושה שקיבלתי בחברת כוח אדם לא עוזבת אותי.
זה מעניין אותי.
זה כיף.
זה מאתגר.
לא ייאמן... אני מוצא עניין בעבודה סטנדרטית כמעט, רק קצת מעל הממוצע, אני רוצה להתקדם שם ולהגיע למקום גבוה.
אני בשוק.
בחיים לא חשבתי שאני אמצא עניין בעבודה.
ועוד אחת כזאת...
טריוויאלי.
תמיד אמרתי שבנאליות זה הכי טוב... בסופו של דבר מסתבר שנורמליזציה היא הבנאליות האבסולוטית.
אבל היי... לא לגמרי.
אני עדיין מעוך רוב הזמן... אני עדיין פסיכי.
עדיין אנשים מסתכלים עליי עקום, מפחדים קצת וכמעט אף פעם לא מבינים.
אבל עדיף ככה, בלאוו הכי אני לא מסתדר איתם.
"נורמלים".
סתם מחלה שאופפת את רוב החברה... נזרום עם זה.
נרוויח את מה שנרוויח על הגב שלהם ונתגלגל עם זה.
שיזדיינו.
בינתיים זה מצחיק.
עדיין אני מתחבר עם האאוטסיידרים באוטומט... עדיין מסתכלים עקום... זה פשוט לא משנה יותר, כי אני יודע שאני יכול להצליח לזוז לבד בעולם שלהם, עד שאני אמצא תחליף... פאק, אולי אני אפילו אמצא מקום כאן... אבל אז יהיה מקום של כוח.
לא בא לי על זה... כוח עושה לי כאב ראש.
אני אוהב להיות קטן ולא משמעותי.
טיפשות זאת המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל.
אני לא טיפש, נדפקתי... אבל אני מספיק חכם כדי להתנהג כאילו אני טיפש.
מישהו הבין את זה...?
בא לי ראש.
לחיי הנורמליזציה... פיפי וקקי,
LL
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: